תקופת האביב מביאה עמה התעוררות של צמיחה, ובעקבותיה ירידה אל הגינה ואל הנחל כדי לחזות בראשית הפריחה. הדובר מתאר את הליכתו אל הגינה כדי לראות בְּאִבֵּי הנחל, כלומר בצמחים הרעננים, בניצנים או בפרי המבוכר שצומח שם [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. משם הוא ממשיך לבדוק הֲפָרְחָה הגפן, מלשון פריחה [מצודת ציון], והאם הֵנֵצוּ הרימונים, כלומר האם החלה חנטת הפרי ונפילת הפרח [אבן עזרא, מצודת ציון].
ברובד הפשט, הפסוק מבטא את געגועי האהוב. בזמן הפרידה מאהובתו הוא אינו הולך לרעות בשדות זרים, אלא יורד לטייל בגינה, להריח את עלי האילנות ולצפות בצמיחה, כביטוי לכיסופיו [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק משל ליחסים בין ה' לישראל. השכינה מתארת את ירידתה לבחון את מצבם הרוחני של ישראל, בין אם בתקופת גלות בבל ובית שני [רש"י, ספורנו, עזרא בן שלמה], ובין אם בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות לאורך הדורות [מצודת דוד]. ה' בוחן את לחלוחית המעשים הטובים המושפעת מן התורה שנמשלה לנחל [רש"י, צרור המור]. הגפן מסמלת את תלמידי החכמים העוסקים בתורה, והרימונים מייצגים את אלו המלאים במצוות ובזכויות [רש"י], או לחלופין, את הרשעים שמתחילים להראות ניצנים של חזרה למוטב [צרור המור].
הבחירה דווקא באֱגוֹז עוררה דיון נרחב, והפרשנים מציגים שורת הקבלות ענפה בין עץ האגוז ופריו לבין עם ישראל ותלמידי החכמים:
פנימיות מול חיצוניות: בניגוד לפירות אחרים, חזותו החיצונית של האגוז אינה מעידה על תוכנו. כך ישראל ותלמידי החכמים צנועים במעשיהם, ורק מי שבוחן אותם לעומק מגלה את חכמתם הפנימית [רש"י]. יתרה מכך, גם אם האגוז נופל לתוך בוץ ולכלוך, קליפתו שומרת על הפרי שבתוכו, ולאחר שטיפה הוא ראוי למאכל. בדומה לכך, גם כאשר ישראל חוטאים או גולים בין האומות, פנימיותם אינה נמאסת, והם יכולים להיטהר מעוונותיהם, למשל על ידי כפרת יום הכיפורים [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
ערבות הדדית וזהות: כשם שאם נוטלים אגוז אחד מתוך ערימה כל שאר האגוזים מתגלגלים אחריו, כך ישראל ערבים זה לזה – כאשר אחד לוקה, כולם מרגישים בכך [תורה תמימה, צאינה וראינה, עזרא בן שלמה]. בנוסף, אי אפשר לטלטל שק אגוזים בשקט, מה שמסמל את העובדה שישראל אינם יכולים להסתיר את זהותם בין האומות, וקולם נשמע [תורה תמימה]. בדומה לכך, כאשר אגוז נופל הוא משמיע קול הד, רמז לצדיקים ששמם הטוב מהדהד למרחקים גם לאחר מותם [צאינה וראינה].
נתינה וחסד: כשם שישנם שלושה סוגי אגוזים – כאלו שנפתחים בקלות, כאלו שדורשים שבירה, וכאלו שקשים מאוד לפיצוח ומוציאים מהם מעט אוכל – כך ישנם בישראל כאלו הנותנים צדקה מעצמם, כאלו שנותנים רק כשמבקשים מהם, וכאלו שמסרבים לתת גם כשדורשים זאת מהם [תורה תמימה, צאינה וראינה]. עץ האגוז גם מלמד על נתינה בכך שגיזוזו גורם לו לצמוח טוב יותר, בדומה לאדם שנותן ממונו לצדקה ומתברך בעושר [תורה תמימה].
מבנה והגנה: קליפות האגוז משולות לשלבי ברית המילה, והחלוקה הפנימית של האגוז לארבעה רבעים וקוץ במרכזם, מזכירה את חלוקת ארבעת מחנות ישראל במדבר סביב אוהל מועד [תורה תמימה]. כמו כן, עלי העץ הרחבים שומרים על הפרי, רמז לעמי הארץ שתומכים בתלמידי החכמים ומאפשרים להם ללמוד [תורה תמימה]. חלליו הריקים של שק האגוזים, שיכולים להכיל זרעים קטנים, רומזים ליכולתו של עם ישראל לקלוט לתוכו גרים רבים [תורה תמימה].
לצד הפירוש הלאומי, ישנה גישה פילוסופית ונפשית. על פי גישה זו, הפסוק מתאר את ירידת הנפש אל הגוף החומרי, המכונה "גינת אגוז" בשל הקליפות החומריות העוטפות אותו. הנפש בוחנת אילו הישגים רוחניים תוכל לקחת עמה עם פרידתה מן הגוף: הגפן מסמלת את המושכלות והעיון, והרימונים רומזים לתרי"ג המצוות [מלבי"ם]. בדומה לכך, יש שפירשו זאת כתיאור של השכל האנושי היורד לחקור את העולם החושי, בניסיון לדלות מתוכו הבנות והקדמות שכליות עליונות [רלב"ג].