המילה הנשקפה מתארת הבטה וראייה, בדומה להשקפה בעד חלון [מצודת ציון], או הבטה ממקום גבוה למקום נמוך [רש"י]. שחר מכוון לכוכב השחר [מצודת ציון] או לזמן התפר המחבר בין הלילה ליום [מלבי"ם]. המילה איומה נגזרת מלשון אימה ופחד, והביטוי כנדגלות מדמה אותה לדגלים של מחנות צבא המטילים אימה על רואיהם [מצודת ציון].
הפסוק מציג שורת דימויים הדרגתיים של אור, המתארים את שבחה ויופייה של הרעיה. תחילה מופיע האור העדין של השחר, לאחריו אורה הנעים והנקי של הלבנה, ולבסוף אורה הצח והעז של זריחת החמה, עד שהיא מדהימה ומטילה אימה במראה [ביאור שטיינזלץ]. ביטוי זה של פליאה מהווה קילוס ושבח עצום, שבו ה' משבח את כנסת ישראל [רש"י], או לחלופין, שאר האומות מביעות את פליאתן על חשיבותה של האומה [מצודת דוד]. גישה אחרת רואה בפסוק משל לשכינה המשקיפה ממרום על בני האדם [עזרא בן שלמה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמעבר ההדרגתי מאור השחר ועד לזריחת השמש מסמל את תהליך גאולתם של ישראל, המתרחש צעד אחר צעד. כשם שהשחר בוקע לאטו ורק לאחר מכן מתרחב ומאיר, כך גם הישועה מתחילה במידה מועטת והולכת ומתעצמת. עיקרון זה בא לידי ביטוי בגאולת פורים, שהחלה בישועה קטנה כדוגמת ישיבת מרדכי בשער המלך, והגיעה לשיאה כשהייתה ליהודים אורה ושמחה [תורה תמימה].
פרשנים שונים מיישמים הדרגתיות זו על תקופות היסטוריות שונות. יש שרואים בכך תיאור של יציאת מצרים וקבלת התורה: השחר מסמל את הנסים הראשונים במצרים, הלבנה את קריעת ים סוף שבה נראה האור לכל העולם אך עדיין היה פגום בשל חטאים, והחמה מסמלת את מעמד הר סיני שבו פסקה זוהמתם של ישראל והם הפכו זכים וטהורים. השלב הסופי, כנדגלות, מרמז לעתיד לבוא שבו יזדככו ישראל ויהיו כמלאכי השרת [צרור המור]. אחרים קושרים את הפסוק לימי הבית השני: השחר הוא תחילת שיבת ציון, עת היו ישראל משועבדים תחת שלטון זר, והחמה מסמלת את תקופת החשמונאים שבה ניצחו ונעשו למלכים [רש"י]. בדומה לכך, יש המפרשים זאת על התפתחות הנבואה בגלות בבל: השחר הוא הציפייה לישועה, הלבנה המקבלת את אורה מאחרים מסמלת את הבנת הנבואות הקודמות, והחמה היא הנבואה הישירה והברורה של נביאי הבית השני. האימה שבסוף הפסוק מתבטאת ביראה שהטיל ה' על מלכי פרס כדי שישמרו על בית המקדש [ספורנו].
הפרשנים עומדים על כך שההשוואה גם ללבנה וגם לחמה אינה מקרית ונועדה להציג את מעלותיהם המגוונות של ישראל. הלבנה מסמלת אור נוח, רצוי ומגונן שיש בו צל, בניגוד לשמש הקופחת שעלולה להיות קשה מנשוא. ישראל ניחנו בשתי המעלות: הם מאירים באור ברור, אך גם משרים נועם. בנוסף, כשם שהלבנה נראית גם ביום וגם בלילה, כך ישראל קיימים בעולם הזה ובעולם הבא [תורה תמימה]. יתרה מזאת, בניגוד לטבע האנושי שבו היופי דועך עם הזקנה, כנסת ישראל הולכת ומוסיפה יופי ושלמות רוחנית עם הזמן, והאימה שהיא מטילה מונעת מהאומות להשחיתה [מצודת דוד]. אימה זו נובעת מהשגחתם של שרי מעלה, כדוגמת המלאכים מיכאל וגבריאל ודגליהם [תורה תמימה].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק למחוזות פנימיים ורוחניים. הפסוק מתאר את רגע פרידת הנפש מהגוף: הנפש מציצה מבעד לחרכי הגוף החומרי, ונמצאת בשלב המעבר שבין חיי העולם הזה החשוכים לבין חיי הנצח המוארים, בדומה לשחר המחבר בין הלילה ליום. בעודה בגוף, הנפש משולה ללבנה המקבלת את אורה ממקור חיצוני, מאור ה', אך בצאתה היא הופכת לברה כחמה וחוזרת להאיר באור אלוהי ועצמי. האימה והדגלים מסמלים את המון הכוכבים, המלאכים והמצוות המלווים את הנפש בדרכה [מלבי"ם]. מזווית פילוסופית, הפסוק מתאר את תהליך החקירה השכלית של האדם בהבנת הטבע והעולם. ההשגה מתחילה באור חלש כשל שחר, מתקדמת לקבלת ידע בדומה ללבנה, ומגיעה להארה שכלית מלאה כחמה, כאשר האדם מצליח להעפיל מהכרת התופעות החיצוניות אל הבנת מהות הדברים עצמם [רלב"ג].