לאחר חיפושיה של הרעיה אחר אהובה, מגיעה תשובתו של הדוד המדבר על לבה, משבח אותה ומבטיח לה שיופיה ומעלתה לא סרו ממנה. הפסוק נאמר כמשל לאהבת ה' לכנסת ישראל או לנפש האדם, תוך שהוא מנחם את האומה על תלאות הגלות ומבטיח לה את השראת השכינה. יש הסוברים כי הפסוק כולו הוא משל לחכמה.
הדוד פותח בקריאה יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה כתרצה מתייחסת לעיר מלוכה קדומה ויפהפייה בארץ אפרים, ששימשה כבירת ממלכת ישראל לפני בניית שומרון. עם זאת, פרשנים רבים [רש"י, צרור המור, תורה תמימה, מלבי"ם] דורשים את המילה מלשון ריצוי ופיוס. לפי גישה זו, ה' אומר לישראל שהם יפים ורצויים לפניו כאשר הם שבים בתשובה, מרצים אותו במעשיהם הטובים ובקרבנות, ועושים את רצונו מעצמם, מתוך כוונה פנימית וללא צורך בהכוונה. זווית ייחודית מציגה את תרצה כרמז לצעירה שבבנות צלפחד, ללמד שגם אם ישראל מתעצלים לעיתים ואינם בשלמות מוחלטת, ה' עדיין רואה בהם יופי ואינו נוטש אותם [אלשיך]. בנוסף, יש שרואים בכך רמז ליופייה הרוחני של האומה בזכות חכמת אנשי כנסת הגדולה בתחילת ימי בית שני [ספורנו].
השבח ממשיך במילים נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם. המילה נאוה משמעותה נאה, יפה וראויה. הדימוי לירושלים מתאר עיר הנפלאה בסדריה, בהנהגתה וביופייה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רוחנית, הפרשנים מסכימים כי הדימוי מצביע על חזרתם של ישראל למדרגתם הראשונה והשלמה, כעיר הצדק שבה שורה השכינה [רש"י, ספורנו, צרור המור]. ירושלים מסמלת את ההכנה הראויה של האומה לקבל את השפע האלוהי מלמעלה [אלשיך]. כמו כן, ירושלים מזכירה את עוצמת התשובה של ישראל; אף על פי שבעבר היו בה עבודות זרות רבות, כאשר העם עשה את רצון ה', הוא התגבר על יצרו וביער את כולן כליל [תורה תמימה]. במישור האישי, ירושלים משולה לגוף האדם שכוחותיו מאוחדים ופועלים בהרמוניה [מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק חותם בדימוי אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. המילה איומה פירושה מטילת אימה ופחד, והמילה כנדגלות מתארת מחנות צבא או גדודים מפוארים הצועדים בסדר מופתי תחת דגליהם [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. משמעות הדימוי היא שמעלתם של ישראל ומעשיהם הטובים מטילים אימה ויראת כבוד על אומות העולם, מה שמונע מהאויבים להשחיתם כליל למרות היותם בגלות, בדומה לאימה שהטיל שמעון הצדיק על אלכסנדר מוקדון [מצודת דוד, צרור המור, ספורנו]. יש המפרשים את המחנות כחילות של מלאכים וצבא קדושים הסובבים את האומה כדי לשמור עליה מכל רע [רש"י, מלבי"ם]. מנגד, מוסבר כי בזמן הגלות, כאשר "דגל" ה' וצלם האלוהים אינם מאירים בשלמות על ישראל, האימה הזו מסתלקת זמנית, ולכן האומות מעיזות לפגוע בהם [אלשיך]. ברובד הפילוסופי והפנימי, האימה והסדר של המחנות הנדגלים משולים לכוחות הנפש של האדם, אשר מתקשטים ונכנעים כולם בהסכמה אחת תחת הנהגת השכל והחכמה, ממש כמו צבא ממושמע ההולך אחר דגלו [רלב"ג, עזרא בן שלמה].