פסוק זה מתאר רגע טעון ועוצמתי, בו מתוארת ההשפעה העצומה שיש למבטה של הרעיה על הדוד, לצד תיאור יופייה הייחודי. הפרשנים השונים נעים בין הרובד הפשטני והרגשי לבין רבדים אלגוריים עמוקים הנוגעים לקשר שבין ה' לעמו, למקומם של החכמים והנביאים, ולמסע הנפש.
תחילת הפסוק מתמקדת בבקשה הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי. ברובד הפשט, קיימת מחלוקת מרתקת לגבי כיוון המבט. גישה אחת מסבירה כי הדוד מבקש מאהובתו להפנות את מבטה ממנו ולהפסיק להסתכל עליו, משום שיופי עיניה מעורר בו גאווה, זחיחות דעת וסערת רגשות שהוא אינו מסוגל להתאפק ולשלוט בהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה הפוכה לחלוטין מפרשת את המילה הָסֵבִּי מלשון סיבוב והחזרה, כלומר, הדוד מתחנן בפני הרעיה שתחזיר את מבטה אליו ותפסיק להביט מרחוק, משום שמבטה דווקא מחזק את ליבו ומושך אותו אחריה [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
הסיבה לבקשה זו טמונה במילה הִרְהִיבֻנִי. הפרשנים מסבירים מונח זה כביטוי של התחזקות [מצודת ציון], הגדלה ורוממות [צרור המור], או לחלופין כהכנסת גאווה, התנשאות וגסות רוח [רש"י, ביאור שטיינזלץ, ספורנו], ואף מלשון הסרת השליטה והממשלה [אבן עזרא].
ברובד האלגורי, "עיני העדה" מסמלות את מנהיגיה הרוחניים של האומה, אך הפרשנים חלוקים בשאלה למי בדיוק הכוונה:
חלק מהפרשנים רואים בעיניים את החכמים והדיינים (הסנהדרין). הדרישה היא שהחכמים יחזירו את מבטם ויעסקו בתורה, שכן עסק התורה שלהם, אפילו בגלות, מוסיף כוח ומגדיל את שמו של ה' בעולם [מצודת דוד, צרור המור, נחל אשכול].
פרשנים אחרים מזהים את העיניים עם הנביאים. לפי גישה זו, ה' אומר לישראל להסב את עיניהם משום שהנבואה עתידה להיפסק, בין אם כדי לחסוך מהנביאים לראות מראות קשים של עמל ופורענות [ספורנו], ובין אם כתוצאה מהתרחקות [אבן עזרא].
גישה רגשית ונוגעת ללב מציגה את הפסוק כמשל למלך שכעס על המלכה וגירש אותה מארמונו, אך כשהוא רואה אותה מציצה לעברו בצער, הוא אינו מסוגל לשאת זאת ומבקש שיעבירו אותה מלפניו. כך, כשישראל גוזרים תעניות, ובמיוחד כשילדים קטנים, זקנים ותלמידי חכמים סובלים, ה' כביכול אומר שאינו יכול לשאת את המראה, שכן מסירותם וקבלת מלכותו על ידם "מרהיבה" אותו [תורה תמימה].
מבחינה היסטורית, יש שדורשים את הפסוק על המעבר בין בתי המקדש: ה' מסביר שלא החזיר לישראל את הארון והכרובים בבית שני, משום שבבית ראשון הם הראו חיבה יתרה שהביאה את ה' לגאווה כביכול, אך לבסוף הובילה למעילה של העם [רש"י]. ברובד הפילוסופי, הפסוק מתאר את הנפש המפנה את מבטה מהעולם החומרי והגופני, ומתרכזת כולה בהשגות רוחניות וטהורות [מלבי"ם, רלב"ג].
חלקו השני של הפסוק, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן־הַגִּלְעָד, מתאר את שערה השחור והמתולתל של הרעיה, המבריק ונופל מטה כמו עדר עזים היורד מן ההר, כששערותיהן נמרטות ונסרקות בענפי הקוצים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון].
בנמשל, דימוי העזים זוכה למספר פירושים:
הגישה המרכזית רואה בכך שבח. העזים מסמלות את האנשים הקטנים, הרכים והדקים שבעם ישראל, שגם בהם יש שבח רב [רש"י]. בנוסף, השיער הארוך והסרוק מסמל את הנזירים המגדלים פרע את שערם, ואשר חביבים לפני ה' גם בגלות כשאין באפשרותם להביא קורבנות [מצודת דוד, אבן עזרא]. דימוי העזים, ששערן משמש לעשיית בגדים חשובים, מסמל גם את מנהגי האבות היקרים והנאותים שנותרו לעם ישראל גם לאחר שתקופת הנביאים הסתיימה [ספורנו].
מנגד, ישנה גישה הרואה בעזים סמל של גנאי וביזיון, שכן בניגוד לרחל, העז נחשבת לחיה שבית בושתה חשוף וגלוי יותר. לפי פירוש זה, הדימוי מזכיר את המצבים בהם ישראל היו מבוזים בחטאיהם, כפי שאירע בחטא הזנות בשיטים [תורה תמימה].