בתוך המון רב של נשים, מלכות ופילגשים, בולטת דמות אחת ויחידה שאין לה תחליף או מתחרה. אהובתו של המלך ניצבת מעל כולן, טהורה ומושלמת, עד כדי כך שאפילו הנשים האחרות, שעשויות היו לראות בה צרה, מכירות בעליונותה, מהללות אותה ומשבחות את יופייה ואופייה.
על דרך הפשט, הביטוי יוֹנָתִי תַמָּתִי מתאר את הרעיה כיונה הדבקה בבן זוגה בנאמנות, וכתמימה ושלמה באהבתה [מצודת דוד, ספורנו]. המילה בָּרָה מפורשת כנקייה, צחה וטהורה [שטיינזלץ, מצודת ציון], והמילה וַיְאַשְּׁרוּהָ משמעה מתן שבח והלל [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מהווה משל לכנסת ישראל, שהיא האומה המיוחדת והנבחרת של ה'. אַחַת הִיא מבטא את ייחודה של האומה שלא התערבה באומות העולם [אבן עזרא], ושמרה על נאמנות מוחלטת לה' כיונה שאינה ממירה את בן זוגה באחר [רש"י, צרור המור]. התמימות שלה, תַמָּתִי, באה לידי ביטוי בכך שהיא מקבלת ייסורים בתמימות ואינה מתלוננת [צרור המור]. ישראל היא נחלתו הייחודית של ה', בדומה לפרדס נבחר שהופרש מנחלתם של שאר העמים [עזרא בן שלמה].
הפרשנים נחלקו בזיהוי ה"אם" שאליה ישראל מיוחסת בפסוק (לְאִמָּהּ, לְיוֹלַדְתָּהּ). יש המפרשים שהכוונה היא לאבות ולאמהות האומה, ובפרט לשרה אמנו (שהבדילה את יצחק מישמעאל), אשר השרישו בלב העם את אהבת ה' [מצודת דוד, ספורנו]. אחרים רואים באם רמז לשכינה [צרור המור], או לכנסת ישראל עצמה, שחכמיה יושבים בבתי המדרשות ומלבנים את התורה לאמיתה [רש"י].
פירוש מעניין למושג בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ מתייחס למעמד קבלת התורה כדימוי של קידושין. מכיוון שישראל היו שבויים במצרים, התעורר כביכול ספק לגבי טהרתם, אך השכינה (האם) העידה עליהם שהם טהורים ונקיים מזוהמה, ולכן ראויים לה' [נחל אשכול, צרור המור]. גישה לשונית שונה מפרשת את המילה בָּרָה מלשון "חוץ" (בר), כלומר, מחוץ לישראל אין לה' בנים אחרים בעולמו [תורה תמימה].
החלק השני של הפסוק, רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, מתפרש כהכרה האוניברסלית בגדולת ישראל. הבָנוֹת והמְלָכוֹת מסמלות את שרי האומות וחכמיהם, שכאשר הם רואים את כשרון המעשים של ישראל ואת קרבתם לה', הם נאלצים להודות בשבחם ולהללם, כפי שעשו רחב ומלכת שבא [מצודת דוד, צרור המור, ספורנו].
לצד הפירוש הלאומי, קיימת מסורת מדרשית הרואה בפסוק רמז לשלשלת הדורות של האבות: יוֹנָתִי הוא אברהם שהיה יחיד בפרסום אחדות ה'; לְאִמָּהּ זה יצחק שהיה יחיד לאמו שרה; ובָּרָה הוא יעקב, שצדקתו הייתה ברורה וגלויה לאמו רבקה עוד בטרם נולד. הבָנוֹת והמְלָכוֹת המהללות הם השבטים, לאה, ויוסף שזכה לשבח מפרעה ועבדיו [תורה תמימה, רש"י].
גישה שונה לחלוטין, פילוסופית באופייה, מציגה את הפסוק כשיר הלל לנפש האדם. אַחַת הִיא מסמל את הנפש השכלית והרוחנית, שהיא יחידה ואין בה ריבוי, בניגוד לכוחות הגוף השונים. הגוף והטבע הם בבחינת "האם" שהצמיחה מתוכה את תמצית הבריאה והסולת שלה – הנפש. הבָנוֹת, המְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים הם משל לשאר כוחות הגוף והנפש החיונית, אשר מכירים כולם בעליונותה של הנפש המשכלת, שהיא לבדה חלק אלוה ממעל ואינה בת תמותה [רלב"ג, מלבי"ם].