הנבואה מציגה חזון של קיבוץ גלויות רחב היקף, שבו ישובו העם אל נחלת אבותיהם בכמות כה עצומה, עד שהארץ תתקשה להכיל את כולם. המהלך מתחיל באיסוף הגולים משני מוקדים מרכזיים: מִצְרַיִם ואַשּׁוּר. השהות במצרים מתפרשת כתוצאה של בריחה לשם מפני הצרות [רד"ק], או כהליכה בניגוד לאיסור התורה, ולכן ה' משיב את הנדחים משם [אברבנאל]. לעומת זאת, אשור מייצגת גלות רחוקה ומפוזרת יותר [מלבי"ם], והיא מכוונת במפורש לעשרת השבטים שהוגלו לשם על ידי מלך אשור, ואותם יקבץ ה' חזרה [מצודת דוד, אברבנאל].
יעדי החזרה מחולקים לשני אזורים גיאוגרפיים המייצגים את נחלת האבות השלמה: אֶרֶץ גִּלְעָד ולְבָנוֹן. הגלעד מסמל את עבר הירדן המזרחי, המקום שבו ישבו במקור בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה, אשר היו הראשונים לגלות מארצם [אברבנאל]. לגבי הלבנון, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו כינוי כולל לכל ארץ ישראל שבעבר הירדן המערבי, אשר נקראת כך על שם יער הלבנון המצוי בה. גישה נוספת רואה במילה לבנון רמז לבית המקדש עצמו [רש"י, רד"ק].
בסופו של תהליך זה, מצהיר הפסוק וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה ימצא בהקשר זה היא הספקה ודי. כלומר, בשל הריבוי העצום של השבים בגאולה, שטח הארץ פשוט לא יספיק כדי להכיל את כל העם, וכתוצאה מריבוי האוכלוסין יתרחבו גבולות הארץ לכל כיוון [מלבי"ם].