הנביא מציג את קיבוץ הגלויות ממרחקי הארץ באמצעות דימוי ציורי של קריאת כיוון והכוונה. ההבטחה האלוהית נושאת עמה בשורה כפולה: שיבה פיזית של העם לארצו, לצד תחייה דמוגרפית עצומה שתפצה על שנות הגלות.
המילה אֶשְׁרְקָה מתארת השמעת קול צפצוף רם הנוצר על ידי כיווץ השפתיים [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מציגים כמה דימויים לפעולה זו: שריקה של רועה המכנס את צאנו [ביאור שטיינזלץ], או מתן אות וסימן לאדם שטעה בדרך כדי להראות לו לאן עליו לבוא [רש"י]. הנמשל הוא התעוררות פנימית שה' ייטע בלבם של בני יהודה הפזורים והמשועבדים בארצות הגולה, כדוגמת אשור ומצרים, לשוב לארץ ישראל [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. אברבנאל מוסיף נדבך ייחודי ומסביר כי השריקה עשויה להתבטא גם בגירושים על ידי מלכי הגויים; אף שהגולים עשויים לחשוב שמדובר באסון וברעה, למעשה זוהי קריאתו של ה' המאותת להם לקום ולצאת לקראת קיבוצם לאדמת הקודש.
פעולת הקיבוץ, וַאֲקַבְּצֵם, מתרחשת כִּי פְדִיתִים – משום שהגיעה עת פדותם וגאולתם מהגלות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ באה להפיג את החשש שמא העם התמעט בגלות עד שלא יוכל להחזיק במלכות. תחת ההתמעטות שחוו עקב עלילות והריגות, ה' יצווה עליהם ברכה והם יתרבו בבנים ובבנות [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשוואה כאן היא לריבוי העצום והמהיר שחוו בני ישראל בעת גלות מצרים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא שירבו כפי שרבו בימי קדם כשהיו בארצם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. אבן עזרא אף מעיר על התחביר של המילים כְּמוֹ רָבוּ, ומציין כי מדובר בצורה לשונית חריגה, שכן היה מצופה שייכתב "כאשר רבו".
לגבי תקופת התגשמות הנבואה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת סבורה כי הפסוק מתייחס לימי הבית השני, ולפזורים שברחו מפני מלכי יוון ושבו לארץ בימי החשמונאים [אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי הנבואה מכוונת לעתיד לבוא, לעת הקץ [רש"י, רד"ק]. אברבנאל תומך בגישה זו בתוקף ויוצא בחריפות נגד פירושו של אבן עזרא. לטענתו, ייעוד כה עצום של קיבוץ גלויות לא התקיים כלל בימי הבית השני, והניסיון לפרש זאת על תקופת החשמונאים נובע מחוסר אמונה בהתגשמות הגאולה העתידית.