חזון אחרית הימים מצטייר מבעד לזעזועים כבירים בטבע ובזירה המדינית. איתני הטבע, הים והנהרות, משמשים כזירה שבה ה׳ פועל כדי להכריע את המעצמות ההיסטוריות ששעבדו את ישראל ולהביא לגאולה.
המילים בפסוק מבטאות הרס והשפלה: מצולות הן מעמקי המים, היאור הוא נחל מצרים, והמילה וְהֹבִישׁוּ משמעה יתייבשו. גְּאוֹן מבטא רוממות והתנשאות, ואילו שֵׁבֶט מסמל שלטון וממשלה.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הים והצרה שבפסוק. הגישה הראשונה מפרשת את הדברים כפשוטם, כתיאור של נס פיזי שבו ה׳ ייבש את הים ואת הנהרות כדי לסלול דרך בטוחה לגולים השבים לארצם, בדומה לקריעת ים סוף ביציאת מצרים [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. לפי תפיסה זו, המילה וְעָבַר רומזת לרוח עזה שתייבש את המים [אבן עזרא], וגם בתוך ים של צרות וחבלי משיח, ישראל יעברו בשלום [מלבי"ם].
הגישה השנייה קוראת את הפסוק כמשל פוליטי-היסטורי. העולם מתואר כים זועף, שבו המוני העמים הם מי הים, והגַּלִּים מסמלים את השרים, המלכים והממשלות. ה׳ יכה בגלים אלו ויעביר בעולם צרה רבה, כלומר מלחמות עצומות שיכריעו את האומות [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. התייבשות היאור מסמלת את אובדן המוני מצרים, שכן כל גאוותם נשענת על מימי נהר זה [מצודת דוד].
פירוש ייחודי למילה צָרָה מציע כי אין מדובר רק במצוקה או בשבר [ביאור שטיינזלץ], אלא בעיר צור, היושבת בלב ים ומהווה את ראשה של מלכות אדום. ה׳ יכה את גלי הים במטרה מפורשת להשקיע ולהחריב את צור [רש"י, אברבנאל].
בסופו של הפסוק מוזכרת נפילתן של אשור ומצרים. מעצמות אלו נבחרו משום שהן המייצגות המובהקות של הרע והשעבוד שחוו ישראל לאורך ההיסטוריה, כאשר אשור הגלתה את עשרת השבטים, ומצרים שעבדה את יהודה [רד"ק, אברבנאל]. באשר לזמן התרחשות האירועים, הדעות חלוקות: יש הרואים בכך נבואה על פחד שיפול על האומות מפני שלטון החשמונאים [אבן עזרא], בעוד אחרים מפרשים זאת כתיאור של מלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, שבה יפלו סופית מעצמות אלו [מלבי"ם, אברבנאל].