חזון נבואי חושף מגילה שמימית עצומה הנושאת עמה גזר דין ופורענות, ומסמלת שינוי מהותי באופן שבו נעשה משפט בעולם. המראה מתמקד בשתי רעות חולות: גניבה ושבועת שקר, וממחיש כיצד הצדק האלוהי עתיד להשיג כל חוטא.
המילה הָאָלָה מתפרשת בקרב הפרשנים כקללה, מארה או עונש. מגילת הקללה מתוארת כהַיּוֹצֵאת, ויש המסבירים כי היא יוצאת מתוך קודש הקודשים שבית המקדש. יציאתה משם אינה מקרית; היא מהווה מענה לתפילת שלמה המלך, שביקש כי משפטם של הנשבעים לשקר מול המזבח ייצא מן ההיכל, וכן מידותיה של המגילה תואמות בדיוק למידות פתח ההיכל [רש"י, מלבי"ם]. משם המגילה יוצאת עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, כאשר יש הסבורים שהכוונה היא לארץ ישראל בלבד [רד"ק, מצודת דוד], בעוד אחרים מרחיבים את תחולתה לכלל היהודים, כולל אלו שנותרו בגלות בבל ופרס [אבן עזרא].
המגילה מעוצבת בדומה למגילה שראה יחזקאל הנביא, והיא כתובה משני צדיה. לכך מרמזת המילה מִזֶּה – מצדה האחד של המגילה רשום עונשו של כָל־הַגֹּנֵב, ומצדה השני רשום עונשו של וְכָל־הַנִּשְׁבָּע לשקר [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק].
מחלוקת פרשנית ומחשבתית עולה סביב הבנת המילה נִקָּה ומשמעותה ביחס לחוטאים:
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון כריתה וניקוי. כלומר, החוטא ינוקה, יטואטא וייכרת מן העולם בדיוק בהתאם לפורענות הכתובה במגילה [מצודת דוד, רד"ק].
לעומת זאת, גישה שניה רואה במילה תיאור של תחושת החוטא. הגנב והנשבע לשקר בטוחים כעת כי הם "נקיים" מעונש וכי הצליחו להימלט מן הפורענות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, ייתכן שהחוטא השתמש באלות הכתובות במגילה כדי להישבע ולנקות את עצמו מן החשד שניקר בו, ולכן אותה קללה עצמה שבה השתמש תחול עליו כעת [מלבי"ם].
גישה שלישית מחברת את המילה לשינוי היסטורי בהנהגת ה'. עד עתה, החוטאים היו "נקיים" מעונש מיידי, שכן ה' האריך להם אפו והמתין עד שהצטברו חטאי העם כולו כדי להענישם יחד בחורבן ובגלות. אולם מעתה ואילך, המגילה יוצאת כדי לשנות את המציאות ולנקום בכל גנב ונשבע לשקר באופן פרטי ומיידי [רש"י, רד"ק].