מראה נבואי זה, המהווה המשך ישיר לחזון הקודם, מציג תמונה סוריאליסטית של דמויות מעופפות הנושאות עמן כלי מידה בחלל האוויר. הפסוק טומן בחובו סמליות עמוקה הנוגעת למצבם הרוחני וההיסטורי של גולי בבל ולטבעה של גלות זו.
הפרשנים נחלקו באשר לזהותן של שְׁתַּיִם נָשִׁים המופיעות בחזון. גישה אחת רואה בהן ישויות שמיימיות או מלאכים, אשר הופיעו בדמות נשים בשל חולשת כוח הנבואה באותו דור [רד"ק בשם הרמב"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישות היסטוריות מזהות את הנשים כרמז לאומות בבל והכשדים [מצודת דוד], או כשני שריו של מלך בבל, ארתחשסתא, שעתידים לעשוק את היהודים [אבן עזרא].
פירוש מרכזי נוסף קושר את הנשים למציאות הלאומית של עם ישראל. על פי קו זה, הנשים מסמלות את שבטי יהודה ובנימין, אשר גלו יחד לבבל. החזון מופנה כביקורת כלפי אותם גולים שהתעצלו להצטרף לשיבת ציון ובחרו להישאר בגלות גם לאחר תחילת בניין הבית השני [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, המלבי"ם מציע פרשנות אלגורית ומוסרית, ולפיה שתי הנשים מסמלות את מידות החנופה וגסות הרוח. מידות אלו החליפו את יצר העבודה הזרה, והן שהובילו לפיצול הכתות ההרסני בימי הבית השני.
על המילה יוֹצְאוֹת נאמר כי הן יצאו מן הבית [רש"י] או מן השמים [מצודת דוד]. הפסוק מתאר כי וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם, כלומר רוח נשבה ונקשרה בכנפיהן כדי להניען במהירות, דבר המסמל את המהירות שבה גלו ישראל [מצודת דוד, רד"ק]. המלבי"ם מוסיף כי מדובר ברוח של גאווה וחנופה.
לנשים היו כנפיים ארוכות ורחבות כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, שהיא עוף לבן ממשפחת העופות הדורסים [מצודת ציון, רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. בחירת החסידה כסמל אינה מקרית. על אף היותה עוף טמא, היא נקראת כך משום שהיא עושה חסד עם חברותיה. הדבר משקף דור שמתהדר בקדושה ובמעשי חסד כלפי חוץ, אך פנימיותו טמאה וצבועה [מלבי"ם].
הנשים המעופפות וַתִּשֶּׂנָה, כלומר נשאו [מצודת ציון], אֶת הָאֵיפָה (המידה) שבה נמצאת האישה מהחזון הקודם. נשיאת האיפה מסמלת כי עונש הגלות נמדד להם ביושר ובמידה מדויקת כנגד חטאיהם [רד"ק], ונועדה להבטיח שהגולים לא יוכלו לברוח [אבן עזרא].
הנשים נושאות את האיפה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. שהייה זו באוויר מסמלת את אופייה הזמני של גלות יהודה ובנימין. בניגוד לעשרת השבטים ששקעו בארץ כאבן עופרת ללא חזרה, גלות זו תלויה באוויר וקצובה לשבעים שנה, שלאחריהן ישובו לארצם [רד"ק]. בממד הרוחני, התלות בין שמים לארץ משקפת את צביעותם של החוטאים: במעשיהם הגלויים הם מתנשאים לשמים, אך במצפוני לבם הם נמשכים מטה אל הארץ [מלבי"ם].