עמוס, פרק א׳, פסוק ג׳

טרם שיוכיח את עם ישראל, פותח הנביא באזהרה לאומות השכנות ומכריז כֹּה אָמַר יְהֹוָה כלפי דמשק בירת ארם, כדי להמחיש שאם גויים נענשים על אכזריותם, קל וחומר שעמו יידרש לדין וחשבון. הביטוי עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל־אַרְבָּעָה מלמד כי ה' מאריך אפו וסולח על העבירות הראשונות, אך נפרע מהחוטאים בפעם הרביעית והמכריעה, בין אם מדובר בחזרה על פגיעות בישראל, בעבירות חמורות שהכריעו את הכף או ברשע שנמשך דורות רצופים. בשל הצטברות פשעים אלו קובע ה' לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, כלומר הוא לא ישיב עוד את חרון אפו ולא יסלח כבעבר, שהרי לא ייתכן שיימנע מלהשיב להם את גמולם הראוי. הפשע המכריע של ארם היה עַל־דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת־הַגִּלְעָד, כאשר במסע כיבושם הפכו כלי דישה חקלאיים כבדים מברזל, המלאים בשיניים חדות, למכשירי עינויים, והעבירו אותם באכזריות על גופם של תושבי הגלעד עד שריסקו אותם.