טרם יפנה הנביא עמוס להוכיח את עם ישראל, הוא פותח את נבואותיו בשורת פורענויות על העמים השכנים לארץ ישראל. דמשק, בירת ארם והממלכה המאיימת מצפון, נזכרת ראשונה מכיוון שהיא זו שהחלה להרע לישראל. אזכור פשעי הגויים נועד לשמש תמרור אזהרה: אם ה' מעניש אומות שאינן מצוות על התורה בגין אכזריותן והשחתת המידות שלהן, קל וחומר שידרוש דין וחשבון מעמו שלו [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
הפסוק פותח בביטוי עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל־אַרְבָּעָה, אשר זכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמספרים מבטאים את מידת הרחמים והארכת האף של ה'. ה' נוהג לוותר ולסלוח לאדם או לאומה על שלוש העבירות הראשונות, אך משלים את גזר הדין ונפרע מהם בפעם הרביעית. במקרה של דמשק, לאחר שלוש פעמים שבהן פגעו בישראל ולא נענשו, הגדישו את הסאה בפעם הרביעית [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. לעומת זאת, יש המפרשים כי "שלושה פשעים" אינם מציינים כמות, אלא את שלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבירות אלו היו נפוצות בדמשק משום היעדר חוק אלוהי שיעצור בעדם, והפשע ה"רביעי" הוא הפגיעה האכזרית בישראל, שהיא זו שהכריעה את הכף [אברבנאל, מצודת דוד]. פירוש נוסף מציע כי המספר ארבעה מכוון לעונש שיגיע אם יחטאו במשך ארבעה דורות רצופים [אבן עזרא].
בעקבות הצטברות החטאים, מצהיר ה': לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. ביטוי זה מתפרש בשני אופנים עיקריים. האחד, ה' קובע כי לא ישיב עוד את חרון אפו, לא יחזיר את דמשק למעמדה הקודם ולא ישוב לסלוח לה כבעבר [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. האופן השני קורא את המילה כשאלה רטורית: האם ייתכן שאחרי ארבעה פשעים חמורים כל כך לא אשיב להם את גמולם הראוי ואענישם? [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].
הפשע הרביעי והמכריע של ארם מתואר במילים עַל־דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת־הַגִּלְעָד. מדובר במסע כיבוש והשמדה אכזרי שביצע חזאל מלך ארם באזור הגלעד [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילה דּוּשָׁם נגזרת מפעולת הדישה החקלאית [מצודת ציון], והביטוי בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל מתייחס לכלי דישה כבדים מברזל, המלאים בחריצים ושיניים חדות, שנועדו במקור לחתוך ולרסק את קשי התבואה כדי לעשות מהם תבן [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד]. הנביא שואל את הדימוי החקלאי כדי לתאר מציאות מחרידה: הארמים השתמשו בכלים אלו ככלי עינויים, והעבירו אותם באכזריות, מתוך זעם ונקמנות, על גופם של תושבי הגלעד, עד שריסקו אותם [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].