ממלכת צור, מעצמת מסחר עתיקה ששכנה בסמיכות לארץ ישראל, עמדה במשך דורות רבים בקשרי ידידות איתנים עם עם ישראל. אולם, כאשר פליטים מישראל חיפשו בה מקלט, היא הפנתה להם עורף וסחרה בהם כעבדים. נבואה זו מגנה בחריפות את הבגידה הכפולה של צור: הסגרת הפליטים והפרה בוטה של ברית היסטורית.
עַל־הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם
בני ישראל, שסמכו על יחסי השלום עם צור, ברחו לשטחה כדי למצוא מחסה. ואולם, אנשי צור תפסו את הפליטים הללו והסגירו אותם לידי האדומים [מלבי"ם, אברבנאל]. אף על פי שצור הייתה רחוקה גיאוגרפית מאדום, היא ניהלה רשת מסחר ענפה שכללה גם סחר בבני אדם, והיא מכרה את שבויי המלחמה מישראל לכל דורש [שטיינזלץ]. מעשה זה של הסגרת בורחים בעת שלום נחשב לפשע חמור השווה בחומרתו למעשיה של עזה [מצודת דוד], ויש הסבורים כי הדבר התרחש בתקופת גלות הבית השני [רד"ק].
המוקד המרכזי של הפשע הצורי מתבטא במילים וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. הפרשנים נחלקו בשאלה למי בדיוק מתייחסת אותה ברית:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס לברית השלום ההיסטורית שנכרתה בין ישראל לצור בימי דוד ושלמה. חירם מלך צור ושלמה המלך כרתו ברית רשמית ואף נהגו לכנות זה את זה בתואר "אחי" [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. לאורך השנים התקיימו בין הממלכות יחסי ידידות הדוקים שכללו אף קשרי נישואין בין בתי המלוכה. פשעה של צור הוא אפוא בגידה באותה אומה שנחשבה לידידותית, והסגרת הפליטים שביקשו מקלט בהסתמך על אותה ברית עתיקה [שטיינזלץ, מלבי"ם].
לעומת זאת, ישנה גישה שונה לחלוטין הסוברת כי אין מדובר בברית בין ישראל לצור, שכן עמים אלו לא היו אחים באמת ולכן פרשנות זו היא בגדר דרש בלבד. לפי פירוש זה, "ברית אחים" מתייחסת לקרבת המשפחה שבין ישראל לאדום, צאצאי יעקב ועשיו. אנשי צור ידעו היטב כי אדום נוטרת איבה עמוקה לישראל ומחפשת להתאכזר אליהם, ובכל זאת בחרו להסגיר את פליטי ישראל לידיהם. פשעה של צור היה בכך שהתעלמה מקרבת הדם בין ישראל לאדום, וסייעה לאדום לנקום באחיהם [אבן עזרא, רד"ק].