עונשה של בירת עמון יבוא לידי ביטוי בחורבן מוחלט, פתאומי ומהיר, באמצעות מלחמה המדומה לאש מתפשטת ולסערה עזה. לא תהיה זו מפלה צבאית שגרתית, אלא מכה אנושה שתרסק את המדינה כולה ותחריב את ארמונותיה כעונש על חטאיהם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
המילים וְהִצַּתִּי אֵשׁ מבטאות פעולה של הדלקה והבערה [מצודת ציון], והן משמשות תיאור להצתת אש המלחמה. תבערה זו תפרוץ בבת אחת ותתפשט סביב בכל גבולות עמון. יש בכך גם משמעות סמלית: מכיוון שפולחן האליל של בני עמון היה מבוסס על עבודת אש, ה' יכה אותם באש נגדית שתכלה אותם [מלבי"ם]. אש זו תוצת בְּחוֹמַת רַבָּה, היא רבת בני עמון, עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר שלהם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
החורבן יתרחש בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, כלומר בשעה שהאויב יריע את תרועות הקרב שלו עם תחילת ההתקפה [מצודת דוד]. חלק מהפרשנים מציינים כי תיאור זה מקביל במדויק לנבואת ירמיהו, שבה נאמר כי ה' ישמיע אל רבת בני עמון תרועת מלחמה [מלבי"ם, רד"ק].
הפסוק נחתם בביטוי בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה. הפרשנים מסכימים כי השימוש במונחים של רוחות עזות נועד לשמש כדימוי להתגברות האויב. המטאפורה ממחישה את חוזק המלחמה ואת הלכידה המהירה של העיר [מצודת ציון, רד"ק], שכן הפורענות תנחת עליהם בפתאומיות ובמהירות, בדומה לסערה הפורצת ביום בהיר [אברבנאל]. כפל הלשון בין המילים "סער" ו"סופה" נועד לחזק ולהדגיש את עוצמת האסון [מצודת דוד, רד"ק].