קול אלוהי עז בוקע מן המרכז הרוחני של העולם, ונושא עמו השלכות דרמטיות המהדהדות למרחקים. הפסוק מציג שרשרת של סיבה ותוצאה, החל ממקור ההתגלות האלוהית ועד להשפעתה ההרסנית על המציאות.
החלק הראשון של הפסוק, מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ, מתפרש על ידי רוב הפרשנים כהקבלה פואטית המציינת את מקום משכנו של ה'. הדיבור האלוהי יוצא מבית קודש הקודשים שבירושלים, ומשם שפע הנבואה מגיע אל הנביא, אף אם הוא נמצא הרחק משם, במטרה לאיים ולהחריד את השומעים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
לגבי מהותה של אותה "שאגה", הדעות חלוקות. יש הרואים בה משל לעוצמת גזירת הנבואה עצמה, הפועלת כקול אדיר שאינו מותיר לנביא ברירה אלא להינבא [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים זאת כתופעת טבע מחרידה ממש: רעם אדיר בשמיים [אבן עזרא], או רעידת אדמה שהמוקד שלה בציון, ומשם היא מתפשטת ומרעידה את ירושלים ושאר הארץ [מלבי"ם]. גישה ייחודית נוספת גורסת כי האות מ"ם במילים מִצִּיּוֹן ומִירוּשָׁלִַם אינה מציינת רק את המקום שממנו יוצא הקול, אלא את הסיבה לו: ה' שואג בגלל ציון וירושלים, כדי לנקום באומות על הפגיעה בהן, או כדי להעניש את תושבי הארץ על חטאיהם [אברבנאל].
תוצאת השאגה מתוארת בחלקו השני של הפסוק: וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל. הפרשנים מבארים כי המילה וְאָבְלוּ משמעותה השחתה, קמילה והפסד. נְאוֹת הם מקומות מדור ומרעה, המילה הַכַּרְמֶל משמשת כשם כולל לאזורים פוריים, שדות תבואה לחים וכרמים, והמילה רֹאשׁ מציינת את המיטב והמובחר שבהם, או את העצים הבולטים בפסגות [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בביאור התוצאה עצמה, מסתמנים שני כיווני פרשנות מרכזיים. הגישה הטבעית-פשטנית מסבירה כי קולו של ה' מבשר על עצירת גשמים ובצורת קשה. בעקבות זאת, מקומות המרעה יתייבשו והצאן ימות ברעב, ואפילו האזורים החקלאיים הפוריים והמובחרים ביותר ייחרבו לחלוטין [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה מטפורית רחבה רואה בביטויים אלו רמז למאורעות מדיניים ופוליטיים. לפי כיוון זה, "נאות הרועים" אינם שדות מרעה, אלא סמל למדורי המלכים, השרים והיכלי העבודה הזרה, שייהפכו לשממה. התייבשות "ראש הכרמל" מסמלת את חורבנן של האומות החזקות שבאו "לרעות" ולכלות את ארץ ישראל, או לחלופין את עונשם הכבד של ישראל ויהודה עצמם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. יש לציין כי הגישה המטפורית שנויה במחלוקת, ויש מי שדוחה אותה בטענה שאינה מתאימה להקשר הפשוט של הפסוק העוסק בטבע [אבן עזרא].