פתיחת הספר מבססת את הרקע הייחודי ואת סמכותו של הנביא, ומציבה את מסריו בתוך הקשר היסטורי וגיאוגרפי ברור. היא מדגישה את הפער שבין מוצאו הצנוע לבין השליחות האלוהית הכבירה שהוטלה עליו, עת נשלח להוכיח אומה מפולגת בתקופה של יציבות שלטונית אך בצל פורענות טבעית ורוחנית מתקרבת.
כאשר ספר נבואי פותח במילה דִּבְרֵי, הדבר מרמז על כך שהנביא משמיע את דבריו שלו, ולרוב מדובר בדברי תוכחה [רד"ק].
המילה בַנֹּקְדִים מתארת את עיסוקו של הנביא כרועה או מגדל צאן. כינוי זה נובע מכך שלרוב הכבשים יש כתמים והן נקודות, או משום שהרועים היו מסמנים אותן בנקודות כדי שלא יתחלפו [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק]. באשר למעמדו החברתי והכלכלי, קיימת מחלוקת בולטת. גישה אחת גורסת כי עמוס היה אדם עשיר ובעל נכסים, הגדול והחשוב שבעלי העדרים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. לעומת זאת, גישה שניה טוענת בתוקף כי הוא היה אדם פשוט, עני וחסר השכלה, אשר שימש כפועל ומשרת אצל רועים אחרים. לפי תפיסה זו, מוצאו הדל נועד להוכיח שהנבואה היא נס אלוהי ישיר ואינה תלויה בהכנה שכלית או טבעית מוקדמת, וה' בחר בו דווקא כדי שיהפוך לרועה הרוחני של עם ישראל [מלבי"ם, אברבנאל, חומת אנך]. מסורת נוספת מוסיפה נדבך של פלא לבחירתו, ומציינת כי עמוס סבל מגמגום ומכבדות פה [רד"ק].
העיר מִתְּקוֹעַ שממנה הגיע, הייתה עיר גדולה הנמצאת בנחלת שבט אשר [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
המילה חָזָה משמעותה שניבא [מצודת ציון]. אף על פי שנבואותיו כללו גם את ממלכת יהודה ואומות נוספות, עיקר חזונו ותכלית שליחותו היו מכוונים כלפי ממלכת ישראל ועשרת השבטים [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. המלכים עוזיהו וירבעם מלכו באותה התקופה, וירבעם מוזכר במפורש משום שעיקר הנבואה הופנתה לארצו [מצודת דוד], וכן משום שבאותם ימים הייתה ממלכת יהודה כפופה במידת מה לממלכת ישראל [מלבי"ם].
המונח הָרָעַשׁ מכוון לרעידת אדמה אדירה וחמורה שהחריבה יישובים ונחרטה עמוק בזיכרון הלאומי לדורות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרעידת אדמה זו התרחשה ביום שבו נכנס המלך עוזיהו להיכל כדי להקטיר קטורת ונענש בצרעת [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק]. הציון כי הנבואה נאמרה שנתיים לפני הרעש נועד להראות שעמוס חזה את האסון בטרם התרחש, ובכך ביסס את אמינותו כנביא אמת חרף הרקע הפשוט שלו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שציון זמן זה בא להגביל ולתחום את תקופת נבואתו כולה, וללמד שעמוס ניבא אך ורק באותן שנתיים שקדמו לרעש, ולא לאחר מכן [אברבנאל].