פורענות אלוהית עתידה להכות במוקד השלטון של ממלכת ארם בדמשק, ולהחריב את סמלי העוצמה של מלכיה. המילה אֵשׁ משמשת כאן כמשל לאויב חזק שיביא חורבן על הממלכה [רד"ק, מצודת דוד]. הפועל וְשִׁלַּחְתִּי משמעותו "לכן אשלח", והמילה וְאָכְלָה מתפרשת במובן של שריפה וכליון [מצודת דוד, מצודת ציון].
הדמויות המוזכרות בפסוק, חֲזָאֵל ובֶּן־הֲדָד, היו מלכי ארם [רש"י, רד"ק], אך הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי סדר שלטונם והיחס ביניהם. גישה אחת מציינת כי חזאל היה שר צבא שעלה לשלטון והממלכה נקראה על שמו, ואילו בן־הדד היה השליט שקדם לו [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי בן־הדד היה דווקא בנו של חזאל, אשר מלך אחריו ובנה ארמונות מפוארים סביב בית אביו [מלבי"ם]. הצירוף בְּבֵית חֲזָאֵל יכול להתייחס גם להמשך השושלת ולנכדיו של המלך, כדוגמת רצין, שנהרג לימים בידי מלך אשור [אבן עזרא].
אופן החורבן מתואר כמהלך החורג מדרך הטבע. בעוד שבדרך כלל אויב כובש תחילה את ערי השדה, לאחר מכן את העיר, ורק לבסוף מגיע אל ארמון המלך, כאן הסדר הוא הפוך. ה' ישלח את הפורענות קודם כל אל לב השלטון, אל בית המלכות של חזאל, ורק לאחר מכן יתפשט ההרס החוצה ויכלה את אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד [מלבי"ם].