נבואה זו מופנית כלפי העיר הפלשתית עזה, ומזהירה מפני עונש אלוהי כבד. ה' מונה את חטאיה של העיר בסדר עולה, כאשר השיא מגיע בפשע הרביעי והבלתי נסלח שנעשה באופן ישיר כנגד עם ישראל.
הפרשנים מסבירים כי שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה הראשונים מתייחסים לעבירות החמורות של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עם זאת, הפשע הרביעי שעליו ה' לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ – כלומר, לא יבליג ולא יימנע מהענשה – הוא בגידתם ושיתוף הפעולה שלהם עם אויבי ישראל [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הפלשתים אמנם לא היו חזקים מספיק כדי לתקוף את יהודה בעצמם, אך כאשר פרצה מלחמה, הם ניצלו את ההזדמנות כדי לסייע לאויב [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מזהים את האירוע המתואר בפסוק עם תקופת חורבן בית שני. באותה עת, הצבא הרומי בפיקודו של טיטוס – המזוהה בנבואה זו כ"אדום" – החריב את הארץ [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. בזמן החורבן, פליטים יהודים רבים ניסו להימלט וברחו מערבה אל עבר ארץ פלשתים הסמוכה. הם בחרו בנתיב זה מתוך מחשבה שימצאו שם מקלט, שכן באותה תקופה שרר שלום בינם לבין הפלשתים [אבן עזרא, אברבנאל]. ואולם, תושבי עזה ארבו להם בדרכים, תפסו את הנמלטים, ומסרו אותם לידי האויב האדומי [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
הביטוי גָּלוּת שְׁלֵמָה זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לגלות מוחלטת שלא הותירה שריד. על ידי תפיסת כל הפליטים מבלי לאפשר לאיש להימלט, הפלשתים וידאו שהגלות תהיה מוחלטת ואבסולוטית, בניגוד לחורבן בית ראשון שבו נותרה פליטה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק].
מנגד, יש המפרשים את המילה שְׁלֵמָה מלשון "שלום". כלומר, הפשע הגדול של עזה היה בכך שהם הגלו והסגירו אנשים שהיו עמם במצב של שלום ובטחו בהם [אבן עזרא, אברבנאל].
המעשה מתואר במילה לְהַסְגִּיר, שמשמעותה מסירה והעברה לידי האויב [מצודת ציון]. במקום להעניק מחסה לפליטים שברחו מן השבי האדומי, הפלשתים בגדו בהם והסגירו אותם בחזרה לידי אדום, ובכך פעלו באכזריות והפרו את העיקרון המוסרי האוסר להסגיר עבד בורח אל אדוניו [אברבנאל].