עמוס, פרק ג׳, פסוק ח׳

תארו לעצמכם שאתם מטיילים בטבע, ולפתע שומעים מרחוק שאגה אדירה של חיה טורפת. איך הייתם מגיבים? סביר להניח שהייתם קופצים בבהלה! הרי כאשר אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא, כלומר, מי לא יפחד? הפחד הזה הוא טבעי ומובן לכולם. עכשיו, קחו את ההרגשה הזו ותחשבו: אם קול של בעל חיים מעורר בנו חרדה כזו, תארו לעצמכם מה קורה לנביא ששומע את קולו של בורא עולם. העוצמה של ה' כל כך אדירה ומטלטלת, עד שברגע שה' פונה אליו, הנביא פשוט לא יכול לשמור את הדברים בבטן. על כך נאמר אֲדֹנָי יֱהֹוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא. בדיוק כפי שאי אפשר להתעלם משאגת האריה, כך הנביא חייב ללכת ולמסור את הנבואה לעם. לפעמים המסר של הנביא קשה לשמיעה, והאנשים סביבו כועסים עליו ומבקשים ממנו לשתוק. אבל הנביא לא מסוגל לעצור, כי החובה הפנימית שלו למסור את דבר ה' חזקה מהכול. ולמה ה' בכלל שולח את הנביאים עם אזהרות? ה' עושה זאת מתוך דאגה. הוא לעולם לא מביא צרה בלי לגלות זאת קודם לנביאים, כדי שהם יזהירו את כולם וייתנו להם הזדמנות לתקן את המעשים שלהם ולשוב בתשובה. רק אם העם בוחר להתעלם מהאזהרה של הנביא, הוא מביא על עצמו את התוצאות.