קהלת, פרק י״א, פסוק ג׳

חוקיות הטבע משמשת משל להתנהלות האנושית: אִם יִמָּלְאוּ הֶעָבִים, שהם העננים, במים, הם אינם אוגרים אותם לעצמם אלא יָרִיקוּ, כלומר ישפכו, את הגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ, וכך גם על האדם העשיר להעניק משפעו לזולת. לעומת זאת, עשיר קמצן משול לעֵץ שפסק מלהניב פרי, ולכן ברגע שיִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם או בַּצָּפוֹן, נוטשים אותו במקומו, שכן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא, כלומר שם הוא יהיה ויישאר עזוב. מזווית רוחנית, העננים מסמלים חכמים המרעיפים מתורתם על העם, והפועל יִפּוֹל מתאר את התיישבות החכם, שבכל מקום שיבחר להשתקע תורתו תשפיע על הסביבה גם לאחר מותו. מנגד, גישה מחמירה רואה בעננים המלאים הצטברות חטאים המורידים פורענות מאת ה', שבה דווקא הצדיק, הנמשל לעץ, הוא הראשון להיפגע בשל שתיקתו מול חטאי דורו.