המרדף הבלתי פוסק אחר עושר והצלחה חומרית גובה פעמים רבות מחיר נפשי ופיזי כבד, ומותיר את האדם ללא שמחה ומנוחה. רוב הפרשנים מסבירים כי המילים גַּם כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל מתארות אדם הטרוד כל כך בעסקיו ובעמלו לקבץ ממון, עד שאין לו פנאי לאכול במהלך שעות האור, והוא נאלץ לדחות את ארוחותיו לשעות הלילה החשוכות [אבן עזרא, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא לאכילה מתוך יגון, או לאכילה בשעות הדמדומים שבין הערביים – זמן ביניים שאינו יום המיועד לעבודה, ואינו לילה המיועד לשינה [ביאור שטיינזלץ].
העומס העצום מוביל למצב של וְכָעַס הַרְבֵּה, שכן ניהול עניינים מרובים מביא בהכרח לתסכול כאשר הדברים אינם מתנהלים כרצונו [מצודת דוד]. כעס זה אינו נותר רק במישור הרגשי, אלא מוביל אל וְחָלְיוֹ. הפרשנים מסכימים כי הלחץ והעמל גורמים לתחלואה פיזית של ממש [תעלומות חכמה, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], המלווה גם ב"חולי הנפש" שנובע מפחד וחרדה מתמידים [אבן עזרא]. מבחינה לשונית, המילה וְחָלְיוֹ משמעותה פשוט "וחולי", כאשר האות וי"ו בסופה היא תוספת סגנונית בלבד, בדומה למילים מקראיות אחרות [רש"י, רלב"ג].
המילה וָקָצֶף מתפרשת כשלב שבו הכעס הפנימי והחולי מתפרצים ומופגנים כלפי חוץ [מצודת דוד, מצודת ציון]. לעיתים, התפרצות זו מקבלת ממד אמוני, כאשר האדם סופג הפסדים כספיים עקב עמלו ומפנה את זעמו כלפי שמיים [תעלומות חכמה].
לצד הפירוש העוסק באדם הפרטי, קיימת גישה מדרשית הרואה בפסוק תיאור היסטורי-לאומי של תקופות קשות, כדוגמת דור השופטים או דורו של שמואל הנביא. לפי גישה זו, האכילה בחושך מסמלת את אפלת התקופה. ה"כעס" מתייחס למעשיהם הרעים של בני ישראל שהכעיסו את ה', וה"חולי" מייצג את הייסורים שבאו עליהם בעקבות זאת. הקָצֶף מוסבר ככעסם החצוף של בני העם, אשר במקום לקחת אחריות על חטאיהם שגרמו לרעה, התרעמו והאשימו את ה' בצרותיהם [תורה תמימה].