מעגל חייו של האדם מתחיל ומסתיים באותה נקודה של חוסר כל. היציאה אל אוויר העולם והפרידה ממנו חולקות מאפיינים משותפים רבים, המדגישים את ארעיות הקיום החומרי. חז"ל מוצאים הקבלות עמוקות בין רגע הלידה לרגע הפטירה. האדם בא לעולם בקול ויוצא ממנו בקול, בין אם מדובר בקולו של היילוד וקולו של הנפטר הרואה את מלאך המוות, ובין אם אלו קולות היולדת וקולות קרובי המשפחה האבלים. הוא מגיע בבכייה ובאנחה, ונפרד מן העולם בבכייה ובאנחה של סביבתו. כשם שתינוק נולד כשהוא חסר דעת, כך לעת זקנה דעתו של האדם מטשטשת והוא עוזב את העולם בלי דעת שלמה. עם זאת, בשני הקצוות הללו האדם עטוף באהבה: בלידתו הוא חביב על יולדיו, ובמותו מתעוררת מחדש החיבה כלפיו כאשר הכול מצרים עליו ומשבחים אותו [תורה תמימה].
במובן המעשי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ כשהוא חסר כל, כך עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת אל הקבר, בדיוק כְּשֶׁבָּא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילים וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא משמעותן שהוא לא ייקח עמו דבר [מצודת ציון]. אין הכוונה שהאדם ייקבר ערום ממש, אלא שלא יוכל לקחת עמו בידו מאומה מן העושר שאסף [מצודת דוד]. מבחינה לשונית, האות בי"ת במילה בַעֲמָלוֹ משמשת במקום האות מ"ם, כך שהכוונה היא שהוא לא ייקח דבר "מעמלו" [אבן עזרא, מצודת ציון].
מנגד, יש המעניקים למילים אלו משמעות רוחנית ומוסרית. לפי גישה זו, חוסר היכולת לקחת מאומה מתייחס לאדם שלא ניצל את ממונו כראוי בחייו. כשימות, הוא לא יישא בידו שום זכות של צדקה שעשה בממונו כדי שזו תלווה אותו לעולם הבא [רש"י, צאינה וראינה].