החיים בעולם הזה קצרים, והמרדף אחר העושר עלול לסנוור את האדם או להשכיח ממנו את ייעודו האמיתי. שלמה המלך מתמודד עם שאלת תכלית החיים לנוכח קוצר הזמן, ומציג את מערכת היחסים שבין האדם, רכושו, וההשגחה האלוהית.
החלק הראשון של הפסוק, כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו, מתפרש בשתי דרכים מרכזיות. הגישה הרווחת בקרב רוב הפרשנים היא שיש לקרוא את הפסוק בהיפוך סדר המילים: על האדם לזכור בלבבו כי ימי חייו אינם מרובים [מצודת דוד]. מתוך הבנה זו, עולה השאלה מדוע יטריח עצמו האדם לאסוף הון רב? במקום לשגות בתוכניות עתידיות חסרות ממש, מוטב לו ליהנות משלוותו בהווה, למהר לעשות חסד וצדקה, ולעסוק בתורה כדי לזכות בחיי העולם הבא [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. לאור פירוש זה, מציין אבן עזרא כי המילה אֶת בפסוק מיותרת מבחינה תחבירית. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כתיאור של סכנה פסיכולוגית: טבעו של האדם הוא שמתוך שמחת העושר הוא נוטה דווקא לשכוח את קוצר ימיו, וכתוצאה מכך הוא מתגאה וחוטא [תעלומות חכמה]. ברובד הדרשני, קוצר הימים נתפס כרמז היסטורי למשפחתו של עלי הכהן, שנגזר עליה למות בגיל צעיר [תורה תמימה].
החלק השני של הפסוק, כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ, סובב סביב שלוש משמעויות שונות של המילה מַעֲנֶה:
ראשית, מַעֲנֶה במשמעות של עדות, בדומה לפסוק "לא תענה ברעך עד שקר". מכיוון שרק ה׳ יודע תעלומות לב, הוא משמש כעד קבוע לכך שהאדם עשה מעשים טובים מתוך שמחה פנימית אמיתית [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. המדרש קושר עדות אלוהית זו לדמותו של אלקנה, שהיה מעלה את ישראל למשכן שילה בכל שנה בדרך אחרת כדי לפרסם את המצווה ולזכות את הרבים, וה׳ העיד עליו בכתובים שפעל מתוך שמחת לב טהורה [רש"י, תורה תמימה].
שנית, מַעֲנֶה מלשון אספקה ותשובה (מענה). ה׳ הוא שמספק וממציא לאדם את צרכיו, עונה לבקשותיו, ונותן לו עיסוק חיובי שמשמח את לבו [אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ]. הבנה זו נועדה להזכיר לאדם העשיר שאל לו לחשוב ש"כוחו ועוצם ידו" עשו לו את החיל הזה; עליו לזכור שכל הטוב הוא מתנה ועזר מאת ה׳, ובלי עזרה זו העושר עלול לגרום לו לבעוט בבוראו [תעלומות חכמה].