הצבר נכסים ושפע חומרי מביא עמו אשליה של התעשרות אישית, אך במציאות, ככל שהשפע גדל, כך מתרבים השותפים הנהנים ממנו. שלמה המלך בוחן את גבולות ההנאה האנושית ומציג את הפער שבין הבעלות הרשמית על הרכוש לבין היכולת המוגבלת לצרוך אותו בפועל.
המילה כשרון מוסברת על ידי הפרשנים מלשון דבר כשר, טוב ומועיל, כלומר יתרון או רווח [מצודת ציון, אבן עזרא]. כמו כן, מן הבחינה הדקדוקית המילה נכתבת בפסוק כ"ראית" אך נקראת כראות [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים על דרך הפשט היא שכאשר אדם צובר הצלחה, רכוש ומזון, מתרבים סביבו מיד גם התלויים בו – בני משפחה, עובדים, אוהבים וידידים – הבאים לאכול מן הטובה הזו. כתוצאה מכך, הבעלים אינו יכול לצרוך את כל השפע בעצמו, וחלקו היחסי נותר כשהיה. היתרון היחיד שנותר לו הוא "ראות עיניו" – ההנאה הוויזואלית שבהתבוננות בהונו הרב, או הסיפוק שבלראות אחרים נהנים מטובתו [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך נלמדת גם תובנה פסיכולוגית על טבע האדם: הראייה עצמה מסוגלת להשביע. אדם הרואה את סלו מלא חווה תחושת שובע מעצם הראייה, ומכאן שמי שאינו רואה את מזונו, כגון אדם עיוור, מתקשה לחוש שובע מלא [תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים את הריבוי באוכלי הטובה כדבר חיובי, שכן ריבוי אנשים בבית מביא עמו ברכה, עזרה הדדית והצלחה כלכלית [תורה תמימה].
מתוך ההבנה של מוגבלות ההנאה החומרית, עולה גישה פרשנית נוספת המעבירה את הפסוק למישור הרוחני. בעוד שאת פירות העולם הזה אדם אינו יכול לאכול לבדו והם בהכרח מתחלקים עם אחרים, הרי שבעבודת ה' האדם זוכה לשמור לעצמו את כל שכר עמלו לעולם הבא [תעלומות חכמה].
רובד נוסף בפרשנות מזהה את "בעליה" המוזכר בפסוק כבורא עולם. כאשר עם ישראל מרבה במעשים טובים או מביא שפע של קורבנות ונדבות למקדש, מתרבים ה"אוכלין" – בין אם אלו הכוהנים הנהנים מהקורבנות ובין אם זהו שכר המצוות עצמו שמתרבה. במצב זה, הרווח והנחת של ה' אינם נובעים מריבוי הכמות החומרית, אלא מ"ראות עיניו": ההנאה מלראות את בניו עושים את רצונו בלב שלם ומתוך כניעה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה].
על דרך הסוד והמחשבה, הפסוק מקפל בתוכו את סוד ירידת הנשמה לעולם. בטרם בואה לעולם הזה, הנשמה נהנית משפע האורות העליונים. אולם, מי שניזון ממתנת חינם חש בושה להישיר מבט אל הנותן. לכן, ה' הוריד את הנשמה לעולם הזה, המלא בסכנות וביצר הרע, כדי שתוכל לעמול ולזכות בשכרה בדין ולא כצדקה. היתרון והרווח של הנשמה בירידתה לעולם ("ומה כשרון לבעליה") הוא "כי אם ראות עיניו" – היכולת לחזור לעולם העליון ולהביט בזיו השכינה פנים אל פנים, ללא כל בושה, בזכות המצוות שקיימה בכוחה העצמי [נחל אשכול].