האדם משקיע את ימיו ומרצו בצבירת נכסים ובהישגים חומריים, אך בסופו של דבר הוא עומד חסר אונים מול ארעיות החיים והרכוש. המציאות שבה המאמץ האנושי אינו מותיר חותם נצחי בידי העמל, נתפסת כטרגדיה של ממש.
הפסוק ממשיך את הרעיון הקודם שעסק בעושר השמור לבעליו לרעתו, ומוסיף כי וגם זה רעה חולה – מצב שבו העושר אינו נשאר בידי האדם [מצודת דוד]. המילים כל עומת משמעותן "בדיוק כפי", באופן שווה ומקביל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה על מי או על מה מוסבות המילים כל עומת שבא כן ילך. גישה אחת מפרשת כי הדברים מתייחסים לממון עצמו. כשם שהעושר נאסף בעמל רב, כך הוא חומק ואובד בעמל ובנסיבות רעות [מצודת דוד, רש"י]. גם אם האדם לא איבד את הונו במהלך חייו, ה"רעה החולה" מתבטאת בכך שבשעת מותו העושר נשאר מאחור ואין בידו מאומה [תעלומות חכמה].
לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילים אלו תיאור של מחזור חיי האדם. חוקיות זו חלה על כל באי עולם, אשר באים לעולם ערומים ועוזבים אותו ערומים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בהיבט הפיזי, כשם שהאדם נולד רך וחלוש ונזקק למזון רך, כך הוא חוזר לאותה חולשה בעת זקנתו. תובנה זו נועדה ללמד את האדם ענווה, שכן כוחו הולך ורפה עוד בחייו [תורה תמימה].
לאור זאת עולה השאלה ומה יתרון לו שיעמול לרוח. רוב הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה נועד להמחיש עמל שווא, ריק והבל, שאינו מביא עמו כל תועלת ממשית.
עם זאת, ישנו פירוש המעניק למילה לרוח משמעות מוחשית. האדם יכול לחרוש, לזרוע, לקצור ולדוש, אך בסופו של דבר, כדי להפריד את התבואה מן המוץ, הוא תלוי לחלוטין ברוח שה' משיב בעולם. מכאן שהאדם עמל בידיעה שתוצאות עבודתו תלויות בדבר שכלל אינו נמצא בשליטתו [תורה תמימה].