הפסוק מציג התבוננות נוקבת על מציאות טראגית בחיי האדם, שבה מתרחש עיוות מוסרי וקיומי סביב יחסו של האדם לרכושו. הביטוי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מתייחס למתרחש בעולם הזה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, טמון בו גם רובד עמוק יותר: בעוד שמעל השמש, מנקודת המבט האלוהית, השפע ניתן לאדם לטובה, הרי שהאדם במעשיו מהפך אותו לרעה תחת השמש [אלשיך].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת מהותה של אותה רָעָה. גישה אחת רואה בכך תופעה חמורה של צרות עין, שהיא גרועה אף יותר מאובדן עושר [תעלומות חכמה]. ה' מעניק לאדם הון כדי שיזכה לעשות בו חסד וצדקה, ובכך ישלים את נפשו. אולם, ישנם אנשים המצמצמים את הוצאותיהם, מונעים טובה מעצמם ומאחרים, ואוגרים את רכושם עבור יורשיהם. התנהגות זו משולה לאדם המרעיב את עצמו רק כדי להאכיל אדם זר. כעונש של מידה כנגד מידה, ה' מונע מאותו קמצן ליהנות מפרי עמלו, והרכוש עובר בסופו של דבר לאנשים אחרים [אלשיך].
גישה מדרשית שונה מפרשת את המילה רָעָה מלשון "רעיון" ומחשבה. לפי פירוש זה, הפסוק מכוון למחשבותיהם הרעות של רמאים ונוכלים, כדוגמת סוחרים המדללים יין במים או משתמשים במאזניים מזויפים כדי להונות את קוניהם [תורה תמימה].
לגבי סוף הפסוק, קיימת מחלוקת פרשנית סביב משמעות המילה וְרַבָּה.
הגישה הראשונה מסבירה כי המילה נגזרת מלשון ריבוי. כלומר, מדובר במציאות רווחת ונפוצה מאוד, המצויה בקרב בני אדם רבים [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, אלשיך].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה וְרַבָּה במשמעות של גדולה ועצומה. לפי קו מחשבה זה, הרעה הזו היא כבדה וגדולה על האדם, וגורמת לו לצער עמוק [מצודת דוד, מצודת ציון, תעלומות חכמה]. חיזוק לגישה זו מובא מתוך ניתוח לשוני, המראה כי אף שלשורש ר.ב.ב בשפה העברית ישנן מספר משמעויות שונות כגון ריבוי, מריבה או יריית חצים, ההקשר בפסוק זה מחייב לפרש את המילה כתואר לגודל ועוצמה [אבן עזרא].