ההשוואה בפסוק מציגה תמונה נוקבת וטרגית בין נפל שלא זכה לחיות לבין אדם שחי חיים ארוכים אך מלאי עמל ותשוקות בלתי ממומשות. המסקנה המפתיעה העולה מן הדברים היא שמצב האפסות של הנפל עדיף ורגוע יותר מחיי תסכול והחמצה.
המילים גַּם־שֶׁמֶשׁ לֹא־רָאָה מתייחסות לנפל שלא זכה לראות את אור העולם [אבן עזרא, מצודת דוד]. ההמשך, וְלֹא יָדָע, מלמד שהנפל מעולם לא חווה דבר – הוא לא ידע עמל ורע [ביאור שטיינזלץ], ומעולם לא הכיר את נחת הרוח שבהעדפת דבר אחד על פני אחר [מצודת דוד].
המילה נַחַת משמעותה נחת רוח ושלווה [מצודת ציון]. הקביעה נַחַת לָזֶה מִזֶּה קובעת שלנפל ישנה יותר מנוחה מאשר לאותו אדם שחי שנים רבות. הפרשנים מסבירים עדיפות זו בכמה רבדים. ראשית, הנפל לא הוצרך לעמול בדברי העולם, בעוד שהאדם העשיר שחי שנים רבות חווה חיים של עבודה קשה ללא שכר, ללא מנוחה וללא תענוג, ולבסוף יצא מן העולם בידיים ריקות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
שנית, קיים פער פסיכולוגי הנובע מעצם החשיפה למציאות. אדם שחי ורואה את טוב העולם, מתמלא בתאוות. כאשר הוא אינו מצליח לספק את כל מאווייו ולמלא את נפשו, צערו מרובה מאוד, שכן הראייה מעוררת את היצר. לעומתו, הנפל שלא ראה טובה מעולם גם לא התאווה לה, ולכן אינו מצטער על חסרונה [מצודת דוד]. הדבר משול לאדם שרואה שפע של מאכלים ותענוגות אך נמנע ממנו ליהנות מהם; במצב כזה, עדיף היה לו שלא לראותם כלל [תורה תמימה].
מעבר לכך, רובד נוסף מצביע על כך שלנפל ישנה יותר נחת מאשר לאדם שנאלץ לרדת לעולם בגלגול נשמות נוסף, שכן אותו אדם חי בחוסר ודאות ובסכנה מתמדת שמא לא יזכה לתקן את דרכיו בגלגולו השני [תעלומות חכמה].