טבעו של האדם גורם לו לשאוף לצבור עוד ועוד, אך לעיתים דווקא מי שזוכה לשפע הרב ביותר, מוצא עצמו מנוע מליהנות ממנו. הפסוק מציג את הטרגדיה של אדם שזכה בכל טוב חומרי, אך חסר את היכולת הנפשית או את הברכה האלוהית להפיק ממנו תועלת, ולבסוף יגיעו נופל בידי אחרים.
הפרשנים מסבירים כי האדם המתואר כאן זכה לשפע משולש: עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד. בעוד שהמילה וּנְכָסִים מתארת רכוש ממשי [אבן עזרא], הכָבוֹד שהוא מקבל מהבריות הוא דבר המרחיב את הלב ומשמח [מצודת דוד]. מצבו כה טוב עד שאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ, כלומר אין לו שום חסרון והוא בעל יכולת מלאה למלא כל תאווה ורצון שעולים על רוחו [אבן עזרא, מצודת דוד].
עם זאת, בניגוד לאדם השמח בחלקו, אדם זה מונע מתשוקה תמידית לעוד ואינו יודע שובע [רש"י, נחל אשכול]. בשל כך, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ. חוסר היכולת ליהנות מהשפע נובע ממספר סיבות: ייתכן שה' הטה את לבו להיות קמצן [מצודת דוד], או שהאדם פשוט הולך לעולמו בטרם הספיק להגשים את חלומותיו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר להנאה הגשמית, קמצנותו מונעת ממנו לתת צדקה, ובכך הוא מפסיד את ההזדמנות ליהנות מפירות עמלו בעולם הבא [רש"י, צאינה וראינה].
בסופו של דבר, כִּי אִישׁ נׇכְרִי יֹאכְלֶנּוּ. אדם זר, שאפילו אינו ראוי להיות יורשו, הוא זה שיזכה בכסף, ייהנה ממנו, ואף יעשה בו את הצדקה שהבעלים המקורי נמנע מלעשות [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. מצב זה מתואר בפסוק במילים זֶה הֶבֶל וׇחֳלִי רָע הוּא, שכן לא מדובר רק באובדן רכוש רגיל שנשכח מהלב עם הזמן, אלא בייסורי נפש קשים. זוהי רעה חולה וקנאה צורבת של אדם הרואה את עמל חייו נופל לידיים זרות מבלי שיש לו חלק בו [מצודת דוד, תעלומות חכמה].
ברובד נוסף, הפרשנים דורשים את הפסוק כמשל לעולמם של לומדי התורה. לפי גישה זו, עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד מסמלים את תחומי הלימוד השונים: המקרא, המשנה שהיא יסוד יציב וקיים כקרקע, והתוספתא שמפרשת את המשנה ומביאה כבוד ללומדה. האדם שאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ הוא תלמיד חכם הבקיא בקבצים גדולים ומקיפים של משניות שמכילות את כל הדינים. אולם, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים רומז ללומד שאוגר ידע רב, אך חסר לו הכישרון האנליטי להסיק מסקנות הלכתיות ולפסוק הלכה למעשה. במקרה זה, האִישׁ נׇכְרִי הוא אדם אחר, בעל התלמוד. הוא זה שלוקח את הידע הגולמי שנצבר, משתמש בכוח העיון שלו, וזוכה להורות את ההלכה, לטמא ולטהר [רש"י, תורה תמימה].