המרדף האנושי אחר הישגים, עושר וחוויות בעולם הזה מוביל פעמים רבות להצטברות של ריקנות במקום להעניק משמעות אמיתית. ככל שעולמו של האדם עשיר ומלא יותר, כך הוא נחשף ומתעסק יותר בעניינים חולפים וחסרי תוחלת.
הפרשנים מציגים מספר גישות להבנת מהותם של אותם דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל. גישה אחת מתמקדת במותרות ושעשועים חומריים, כגון מנהגם של מלכים ועשירים לאסוף חיות אקזוטיות וחסרות תועלת כמו קופים, פילים, אריות וכלבי ים. עיסוק זה לא רק שאינו מביא תועלת, אלא אף עלול לגרום לנזק ולפציעות, ובסופו של דבר רק מעצים את ההבל [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. מעבר לשעשועים, יש המפרשים זאת על עצם הרדיפה אחר שררה, תאוות והישגים גדולים. ככל שהאדם צובר שפע רב יותר של עניינים ופועל בגדולתו, כך נוסף הבל על הבלו הטבעי, שכן כל אלו אינם נצחיים [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת הגישה החומרית, ישנה זווית רעיונית שלפיה ההבל מתרבה כאשר אנשים שוקעים בקושיות ובחקירות פילוסופיות חסרות תכלית, במקום להתמקד בעשייה הפשוטה של קיום מצוות ה' [תעלומות חכמה].
מתוך הבנה זו עולה השאלה מַה־יֹּתֵר לָאָדָם, כלומר, איזה יתרון או רווח נשאר לו מכל אלה. רוב הפרשנים מסבירים כי השאלה מכוונת לסוף ימיו של האדם – מה יישאר לו מכל עמלו ושפע נכסיו לאחר שימות? לאור זאת, עולה התהייה מהו יתרונו האמיתי של האדם, שניחן בשכל ודעת, על פני שאר בעלי החיים, אם בסופו של דבר הישגיו חולפים [מצודת דוד].
יתרה מכך, תחושת הבעלות של האדם על רכושו היא אשליה. הדבר נמשל לאדם שסיקל אבנים משדהו הפרטי והשליכן לרשות הרבים כדי לנקות את שטחו, מתוך מחשבה שזהו קניינו הנצחי. לימים, ירד מנכסיו, נאלץ למכור את השדה, וכשהילך ברשות הרבים נתקל באותן אבנים ממש. מכאן נלמד שאין לאדם יתרון אמיתי בקנייניו החומריים, שכן מה שנדמה לו כשלו היום, עלול להילקח ממנו מחר מחמת דוחק כלכלי [תורה תמימה]. ההכרה העמוקה בכך שאין שום יתרון ברדיפה אחר הבלים אלו, היא זו שמדריכה את האדם החכם להימנע מהם ולהסתפק במועט [אבן עזרא].