טבעו של האדם מונע מתוך חתירה מתמדת להשגת סיפוק, בין אם במישור החומרי ובין אם במישור הרוחני. עם זאת, המציאות האנושית רצופה במאמצים שאינם מביאים לידי השלמה, כאשר הרצונות והצרכים נותרים פעמים רבות ללא מענה סופי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלקו הראשון של הכתוב מתאר את המאבק הפיזי ההישרדותי. עיקר עמלו של האדם נועד כדי לקבץ הון שבאמצעותו יוכל לספק את צורכי אכילתו ושתייתו, למען לא ימות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בתוך כך, עולה תמיהה על איוולתו של אדם שעמל קשות אך אינו זוכה ליהנות מפירות יגיעו ולמלא אפילו את תאוותו המועטת [רש"י, צאינה וראינה]. מעבר לכך, יש המדגישים כי המילה לְפִיהוּ מבטאת את ארעיות הסיפוק החומרי, שכן הפה לעולם אינו מתמלא באמת, מכיוון שהמזון יורד ממנו מיד הלאה [אבן עזרא].
רובד נוסף של פרשנות לוקח את המושג לְפִיהוּ למחוזות רוחניים. יש הסבורים כי כל המצוות והמעשים הטובים שאדם מסגל לעצמו אינם מספיקים כדי להחזיר לה' טובה אפילו על הבל הנשימה שיוצא מתוך פיו [תורה תמימה]. גישה אחרת רואה במילה זו ביטוי לאחריות אישית בעולם הבא: אדם עמל מבחינה רוחנית אך ורק לעצמו, ואינו יכול להעביר את זכויותיו הרוחניות לבניו ולבנותיו [תורה תמימה]. מנגד, קיימת דרישה לעבודה רוחנית לשמה, לפיה עמלו של האדם בתורה ובמצוות צריך להיות מוקדש אך ורק לייחוד שמו של ה', מבלי לצפות לשכר כלל [חומת אנך]. בתווך שבין החומר לרוח, יש המבארים כי תכלית האכילה עצמה היא רוחנית, ונועדה לברר ניצוצות של קדושה באמצעות הברכה שיוצאת מפיו של האדם, ובכך לספק מזון לנפש [נחל אשכול].
החלק השני של הכתוב עוסק בחוסר היכולת להגיע לסיפוק מוחלט. על פי רוב, אדם יוצא מן העולם כאשר אפילו חצי מתאוותו אינה בידו, ואפילו היה לו את כל ההון שבעולם, נפשו לא הייתה שבעה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. הסיבה העמוקה לחוסר שביעות רצון זה נובעת ממקורה העליון של הנפש. מכיוון שהנפש חצובה מעולמות עליונים, היא דומה לבת מלך שנישאה לבן כפר; שום תענוג חומרי וזמני בעולם הזה אינו יכול לרצות אותה או לגרום לה להכיר טובה לבעליה [תורה תמימה]. באופן חיובי יותר, חוסר השביעות נובע מכך שהנפש מודעת לכך שכל עמלה הרוחני נועד לטובתה האישית, ולכן היא לעולם אינה שבעה מלעסוק בתורה ובמעשים טובים [תורה תמימה].
פרשנים מסוימים מציעים משמעות שונה למילה תִמָּלֵא. יש המפרשים אותה מלשון כריתה וחיתוך, ומסבירים כי על האדם לתת צדקה מהונו כדי לשמור על נפשו לבל תוכרת [מצודת דוד, מצודת ציון]. אחרים רואים בכך רמז לגלגולי נשמות, שכן אדם שלא הצליח להשלים ולמלא את ייעוד נפשו בחייו, נשלח לעולם הזה פעם נוספת [תעלומות חכמה]. לבסוף, יש המפרשים את חוסר המילוי כפגם רוחני עמוק, שבו אפילו הצער והייסורים שביציאת הנפש מן הגוף אינם מספיקים כדי לכפר על העוונות ולמלא את החיסרון שנוצר בנפש [תורה תמימה].