קהלת, פרק ו׳, פסוק ז׳

יצא לכם פעם לחשוב למה אנשים עובדים כל כך קשה יום אחרי יום? רוב המאמץ שאנחנו משקיעים נועד כדי שנוכל להתפרנס ולקנות אוכל שישמור עלינו בחיים. החלק הזה של העבודה נקרא לְפִיהוּ, כי בסופו של דבר, רוב העמל שלנו הוא כדי להביא מזון לפה שלנו ולשרוד. אבל יש כאן משהו מאוד מעניין, למרות שאנחנו אוכלים, קונים ומשיגים דברים בעולם הזה, הנפש שלנו אף פעם לא תִמָּלֵא. היא לעולם לא מרגישה שבעה או מסופקת לגמרי, ואפילו אם יהיה לאדם את כל ההון שבעולם, הוא עדיין ירגיש שחסר לו משהו. למה זה קורה? כי הנפש שלנו מגיעה ממקום עליון וגבוה, קרוב אל ה'. אפשר לדמיין את הנפש כמו בת מלך מפונקת שהתחתנה עם איש פשוט מכפר רחוק. לא משנה כמה מתנות פשוטות ודברים רגילים האיש ייתן לה, היא אף פעם לא תהיה מרוצה לגמרי, כי היא רגילה לארמון המפואר של המלך. באותו אופן, הנפש שלנו לא יכולה להסתפק רק באוכל ובדברים חומריים של העולם הזה, ולכן היא תמיד מחפשת עוד.