קהלת, פרק ו׳, פסוק י״א

יצא לכם פעם לחלום שיהיה לכם ארמון ענק מלא בכל האוצרות שבעולם, או אולי אפילו לאסוף חיות מיוחדות כמו קופים ופילים? בעבר, מלכים ואנשים עשירים מאוד נהגו לאסוף בדיוק דברים כאלה כסמל לכוח ולעושר. אבל האמת היא שכאשר אדם רודף כל הזמן אחרי עוד ועוד רכוש, כבוד ופינוקים, זה לא באמת ממלא אותו במשמעות. לזה בדיוק הכוונה במילים דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל. ככל שאוספים יותר דברים חולפים שאין בהם תועלת אמיתית, כך רק מגדילים את ההבל, כלומר את הריקנות והשטות, ולפעמים הדברים האלה אפילו עלולים לגרום לנו נזק. מתוך כך עולה שאלה חשובה מאוד: מַה־יֹּתֵר לָאָדָם. כלומר, איזה יתרון או רווח אמיתי יישאר לאדם מכל העושר והרכוש שאסף? הרי בסוף ימיו הוא לא יוכל לקחת שום דבר מזה איתו. תחושת הבעלות שלנו על רכוש היא לפעמים רק אשליה. חכמים סיפרו משל על אדם שניקה את השדה הפרטי שלו מאבנים וזרק אותן לרשות הרבים, מתוך מחשבה שהשדה יישאר שלו לנצח. לימים אותו אדם איבד את כספו ונאלץ למכור את השדה, וכשהלך ברחוב הוא נתקל באותן אבנים בדיוק שהוא עצמו זרק. מכאן לומד האדם החכם שאין שום יתרון ברדיפה אחרי דברים חומריים חולפים, והדרך החכמה באמת היא להימנע מהם, לדעת להסתפק במועט ולשמוח בחלקנו.