קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך בטוחים וגאים בעצמכם, עד שממש לא שמתם לב למה שקורה סביבכם? זה בדיוק מה שקורה להמן. הוא נמצא בשיא הגאווה שלו ומרגיש שהוא ממש שותף של משפחת המלוכה. הוא משוויץ ואומר אַף לֹא־הֵבִיאָה אסתר למשתה אף אחד מהשרים, כִּי אִם־אוֹתִי. בדרך כלל, מלכה שמארגנת משתה מזמינה את כל השרים החשובים. בגלל שאסתר הזמינה רק אותו, המן בטוח שהוא שווה יותר מכולם ביחד. הוא אפילו חושב שאם היא בחרה בו והתעלמה ממרדכי שגידל אותה, סימן שהיא מעדיפה אותו ושאין לו ממה לפחד.
המן ממשיך להתגאות ומספר וְגַם־לְמָחָר אֲנִי קָרוּא־לָהּ. ההזמנה למשתה נוסף ביום שלמחרת גורמת לו להאמין שאסתר ממש צריכה את העזרה שלו. הוא מדמיין שיש לה בקשה מיוחדת מהמלך והיא פוחדת לבקש בעצמה, ולכן היא חייבת שהוא ידבר בשבילה. המחשבה הזו גורמת להמן להרגיש שהוא גדול וחשוב יותר מהמלכה, כי היא כביכול תלויה בו.
אבל המן כל כך מסונור מהגאווה, שהוא לא מבין שהמילים שהוא עצמו אומר רומזות על הסוף שלו. כשהוא משתמש במילה אַף, הוא בעצם מעורר עליו את הכעס של ה׳. וכשהוא אומר וְגַם, הוא לא יודע שזו מילה שרומזת על הסוף הרע שמתקרב אליו. המן בטוח שמחר יחכה לו עוד כבוד, אבל האמת היא שאסתר הזמינה אותו שוב רק כדי שיהיה נוכח בדיוק ברגע שהמלך יכעס עליו, וכך הוא לא יוכל לברוח ולהינצל.