באווירה הנינוחה של משתה היין, המלך אחשורוש פונה לאסתר מתוך הבנה ברורה כי החגיגה איננה המטרה לשמה התכנסו. המלך מבין שאסתר לא שמה את נפשה בכפה ונכנסה אליו לחצר הפנימית ללא הזמנה, רק כדי להזמין אותו ואת המן לסעודה. הוא קולט כי המשתה נועד להוות שעת כושר להצגת מבוקשה האמיתי בנוכחות המן, ולכן הוא מבקש לדעת מהי כוונתה הנסתרת [רלב"ג, שלום אסתר, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים לגבי מצב רוחה של אסתר באותו רגע. גישה אחת סבורה כי אסתר הסתירה את דאגותיה, הראתה פנים שוחקות, ולכן המלך כבר לא שאל אותה בדאגה "מה לך" כפי ששאל במפגשם הקודם, אלא פשוט התעניין ברצונה [יוסף אבן יחיא]. זאת ועוד, כעת היא כבר יושבת לפניו כדין ולא כמי שפרצה למלך בניגוד לחוק [אור חדש]. מנגד, יש הסבורים כי מכיוון שאסתר הייתה בעיצומו של צום, היא לא אכלה וישבה עגומה ומרת נפש, ומשום כך המלך פנה אליה בשאלה כדי להבין מדוע ירע לבבה [מנות הלוי]. עצם ציון העובדה שהשאלה נשאלה במשתה היין, בא להדגיש את מעלתה של אסתר; המלך בטח בה שגם במקום שבו היין עלול להביא לקלקול, היא תשמור על איפוק ותשתמש בו רק לצרכים הראויים [מחיר יין].
בפנייתו לאסתר, המלך משתמש בכפילות לשונית ומבחין בין שני מושגים: שאלתך וכן בקשתך. רוב המפרשים מסכימים כי ישנו הבדל מהותי בין השתיים. שאלה מתייחסת לדבר קטן שקל להשיגו, או לבקשה שאדם מבקש עבור עצמו, ולכן המלך מצמיד לה את המילה וינתן שכן מדובר בדבר שניתן לתת בקלות וללא מאמץ מיוחד [מלבי"ם, מגילת סתרים]. לחלופין, השאלה מתייחסת לקבלת חפץ מסוים [אור חדש], או לבקשה לבטל גזירה מהעבר [אבן עזרא].
לעומת זאת, בקשה היא דבר גדול ומשמעותי יותר, הדורש תחנונים, או כזה שאדם מבקש למען אחרים. משום כך מוצמדת לה המילה ותעש, המורה על צורך בעשייה ובפעולה ממשית [מלבי"ם, אור חדש, מנות הלוי], או שהיא מכוונת כלפי העתיד [אבן עזרא]. כפילות זו של נתינה ועשייה היוותה סימן טוב לאסתר, שכן היא אכן נזקקה לשני הדברים: פעולה אקטיבית לנקמה בהמן, ונתינת רשות להצלת עמה [מנות הלוי].
למרות הבטחתו הגדולה של המלך, אסתר בוחרת לדחות את בקשתה למשתה נוסף שייערך למחרת. דחייה זו נבעה מרצונה להמתין עד שיחלפו שלושת ימי הצום, מתוך אמונה שה' אינו מניח לצדיקים להיות בצער יותר משלושה ימים. בנוסף, הדחייה ליום המחר טומנת בחובה סוד רוחני: מפלתו של זרע עמלק, שהמן הוא מצאצאיו, מתרחשת תמיד בבחינת יום מחר, כפי שאמר משה רבנו במלחמת עמלק "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". הזמנתו החוזרת של המן למשתה נועדה לנפח את גאוותו, ובכך לטמון לו פח שיוביל למפלתו הסופית [אור חדש].