הזמנתה המפתיעה של אסתר מתקבלת מיד על ידי אחשורוש, שמסכים לדבריה ורואה אותם כטובים [מחיר יין]. המלך פוקד מַהֲרוּ אֶת־הָמָן. הפרשנים מסבירים כי המילה מַהֲרוּ משמשת כאן כפועל יוצא, כלומר הציווי הוא להביא את המן במהירות או לזרז אותו לבוא [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
מדוע הייתה דחיפות כה גדולה בקיום המשתה? גישה פרקטית מציעה שהמלך הורה למהר לפני שהסעודה שאסתר כבר הכינה תתקלקל [מנות הלוי]. אולם, יש מי שמצביע על מניעים נסתרים ומנוגדים של בני הזוג: אסתר מיהרה לערוך את המשתה מוקדם ביום כדי להתחמק מכך שהמלך יבוא עמה במגע, בעוד שאחשורוש מיהר לסיים את המשתה בדיוק מאותה סיבה – מתוך תקווה שאחריו יוכל לממש את רצונו בה [צאינה וראינה].
הוראת המלך לַעֲשׂוֹת אֶת־דְּבַר אֶסְתֵּר חושפת את יחסו האמיתי להמן באותו רגע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך לא חפץ כלל להעניק כבוד להמן, אלא פעל אך ורק מתוך אהבתו לאסתר ורצונו להשביע את רצונה מיד. בדבריו, המלך למעשה מזלזל בהמן ומתייחס אליו כאל משרת שחובה עליו לעזוב הכל ולהתייצב מיד כדי למלא את פקודת המלכה, אף שהמן עצמו שמח מאוד בכבוד שנפל בחלקו [מלבי"ם, אור חדש, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מתפתחת גישה פרשנית המזהה בפסוק את ניצני הקנאה של אחשורוש. המלך נדהם מכך שאסתר בחרה להזמין את המן בלבד, ללא אף שר אחר. הוא מסכים לבטל את רצונו לאכול עמה לבד, אך עושה זאת בחשדנות, כדי לראות כיצד יתפתח הדבר [מנות הלוי]. קנאה זו מקבלת ביטוי דק בלשון הפסוק: המלך מצווה לעשות את דבר אֶסְתֵּר, והכתוב מתאר את המשתה אשר עשתה אֶסְתֵּר, ללא התואר "המלכה". השמטת התואר נובעת מכעסו של המלך, שחש פגיעה בכבודו על כך שהיא מזמינה שר נוסף למשתה הפרטי שלהם [אלשיך, מנות הלוי].
לבסוף, מתאר הפסוק: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן. הכתוב משתמש בלשון יחיד ("ויבא") ולא בלשון רבים ("ויבואו"), כדי להדגיש שמרוב קנאתו של המלך, השניים נכנסו יחד כאדם אחד, ולא היה ניכר מי הוא המלך ומי הוא המשנה. יתרה מכך, אף שהמלך יכול היה לזמן שרים נוספים כדי שיתרשמו מיופיה של אסתר או לחלופין כדי שישמשו עדים במקרה של בגידה, הם מגיעים לבדם – רק המלך והמן, ללא אף אדם זר ביניהם [מנות הלוי].