לאחר ימי אבל, תענית ותפילה, מגיעה שעת המבחן של אסתר, בה היא צועדת אל תוך הסכנה כדי להציל את עמה. מתוך הפסוק עולה תמונה מרתקת שבה משתלבים תכנון אנושי, מסירות נפש והשגחה אלוהית נסתרת.
האירוע מתרחש וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לצום שגזרה אסתר על היהודים. ציון זמן זה אינו מקרי, שכן במסורת ישראל אין האומה נתונה בצרה קשה מבלי שתצמח ישועה ביום השלישי [תורה תמימה]. למרות שהייתה עדיין שרויה בעיצומה של התענית, הסירה אסתר את השק והאפר שלבשה [יוסף אבן יחיא, עמנואל הרומי], וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת. כפשוטו, היא עטתה על עצמה בגדי מלכות, אך לא מתוך רצון להתקשט בתמרוקים כדרך הנשים, אלא משום כבוד המלך וצורכי השעה [רלב"ג, אבן עזרא, צאינה וראינה].
עם זאת, הפרשנים מצביעים על רובד עמוק יותר במושג "מלכות". עד לאותו רגע, מעמדה כמלכה הרגיש עבורה כדבר זר ומושאל, בהיותה גולה יהודייה. אך כעת, משהחליטה לסכן את חייה למען עמה, המלכות הלמה אותה באמת ובתמים, וכל רואיה הכירו כי היא ראויה לה [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, היא עטתה על עצמה את "מלכות בית אביה" – רוח הגבורה של שאול המלך, שנועדה להשלים את משימתו ולהכחיד את זרע עמלק המיוצג על ידי המן [תורה תמימה]. מעבר ללבוש הפיזי, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאסתר לבשה באותה שעה את רוח הקודש. ההשראה האלוהית עטפה אותה בזכות שלושת ימי התענית והתפילה, ובזכות מסירות נפשה המוחלטת לקדש את שם ה׳ [רש"י, תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי, חומת אנך].
כשהיא עטויה בהוד זה, התקדמה אסתר וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית. כניסה לאזור זה ללא הזמנה הייתה כרוכה בסכנת מוות. אסתר בחרה שלא לבקש רשות כניסה מראש דרך שליחים, מחשש שהמן יסכל את בקשתה, אלא מיהרה להיכנס בעצמה מתוך סולידריות עם צרת עמה [מנות הלוי]. שומרי המלך הרבים הופתעו מנוכחותה, אך מכיוון שהייתה המלכה, כל אחד מהם חשש לעצור אותה והטיל את האחריות על חבריו, מה שאפשר לה להתקדם פנימה [אבן עזרא, אור חדש].
יש המבארים כי אסתר נעצרה ועמדה בחצר מתוך חוכמה וזהירות: היא רצתה לבחון את תגובת המלך מרחוק. אם יראה לה אות של רצון, תיכנס, ואם לא תסוג לאחור, שכן עצם העמידה בחצר, בניגוד לכניסה ממשית לחדר, לא בהכרח חייבה עונש מוות [יוסף אבן יחיא, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המילה וַתַּעֲמֹד כרמז להסתלקות רוח הקודש. כאשר הגיעה אסתר לאזור החצר שהיה מלא בצלמים ועבודה זרה, נעצרה השכינה ולא המשיכה עמה. באותו רגע של חרדה וחשכה רוחנית, זעקה אסתר לה׳ את תפילתה המפורסמת "אלי אלי למה עזבתני" [מנות הלוי].
באותה עת, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. כאן מתגלית השגחת ה׳ בשיאה. ארמונו של אחשוורוש היה מחולק לחדריו הפרטיים ולאולם המשפט והמלכות. בדיוק באותו הרגע, המלך לא שהה בחדריו הסגורים, אלא ישב באולם המלכותי כשהוא פונה ישירות אל הפתח, אולי כדי ליהנות ממשב רוח רענן של ימי האביב [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא]. מיקום זה הבטיח שהמלך יראה את אסתר מיד עם הגיעה לחצר, פנים אל פנים, בטרם יספיק איש משומריו לדבר סרה או למנוע את כניסתה [אבן עזרא, אלשיך, עמנואל הרומי].