רגע של ניגוד חריף בין אשליית כוח לבין תחילת המפלה משתקף מתוך אירועי יום זה. לאחר המשתה אצל המלכה, המן יוצא בתחושת ביטחון מוחלטת, עיוור לחלוטין לסכנה האורבת לו.
הפרשנים מדייקים בכפילות המילים לתיאור מצב רוחו. הוא יצא שָׂמֵחַ בשל גודל מעלתו והכבוד שזכה לו, וְטוֹב לֵב בהשפעת היין והמשתה [אבן עזרא, מנות הלוי, יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, תחושת טוב הלב מעידה על סמיות עיניים אלוהית; אדם רגיל היה חושד בכוונותיה של אסתר שהזמינה רק אותו ואת המלך מיד לאחר גזירת ההשמדה, אך המן היה משוכנע שהיא נטשה את עמה, וחש אהוב ובטוח [אלשיך, מנות הלוי]. יום זה, שבו חש שהגיע לפסגת הגדולה והשתווה למלך, הוא למעשה יישום הכלל שלפני שבר גאון [מלבי"ם, אור חדש].
בדרכו, המן פוגש את מרדכי בשער המלך. בניגוד לעבר, שבו מרדכי היה קם בבהלה ומתרחק כדי להימנע מהשתחוויה, כעת הוא יושב בעוז, עוסק בתורה או בתפילה בפרהסיה, ומפגין ביטחון מוחלט בה' למרות גזירת ההשמדה [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, מחיר יין]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי מרדכי רצה לקדש את שם ה' באופן פומבי, ולהראות כי אינו ירא מבשר ודם.
הכתוב מדגיש כי מרדכי וְלֹא־קָם וְלֹא־זָע מִמֶּנּוּ. המילה קָם מתייחסת לקימה רגילה של כבוד מפני אדם חשוב, ואילו זָע משמעותה תנועה קלה, רתת או פחד [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. מרדכי לא רק שסירב לקום, אלא אף לא הראה שמץ של פחד או תזוזה קלה של הכנעה, אף שידע כי חייו בסכנה [מלבי"ם, אור חדש]. גישה נוספת מוסיפה נדבך של השפלה פומבית, ומסבירה שמרדכי הציג בפני המן שטר עבדות ישן, המעיד כי המן מכר לו את עצמו בעבר תמורת פת לחם [יוסף אבן יחיא, ישע אלהים, מנות הלוי].
תגובתו של המן ממוקדת הפעם: וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל־מָרְדֳּכַי חֵמָה. מפרשים רבים עומדים על ההבדל בין תגובה זו לבין הכעס הקודם של המן המופיע בתחילת המגילה. בעבר, מרדכי סירב לכרוע ולהשתחוות, שהן פעולות בעלות אופי דתי המיועדות לאלוהות או לעבודה זרה שהמן עשה מעצמו. לכן אז, כעסו של המן הופנה כלפי כלל היהודים ודתם. אולם כעת, משסירב מרדכי אפילו לקום או לזוז, שהן מחוות של כבוד אנושי בסיסי לשר ומושל, הבין המן שאין מדובר רק בעניין דתי, אלא בבוז אישי עמוק כלפיו. משום כך, החימה כעת מופנית אישית ופרטית כלפי מרדכי [אלשיך, מלבי"ם].
למרות שרצה להרוג את מרדכי בו במקום, המן התאפק מחשש למלכות, שכן ירא לפעול ללא רשות המלך [יוסף אבן יחיא, שלום אסתר, ישע אלהים]. מעניין לציין כי החימה העזה לא ביטלה את שמחתו של המן על גדולתו; שתי התחושות, השמחה העצמית והזעם היוקד על מרדכי, בערו בו במקביל, והן אלו שדחפו אותו למהר לביתו ולטכס עצה שתביא בסופו של דבר למפלתו [אור חדש].