יצא לכם פעם להרגיש שאתם ממש על גג העולם, בטוחים בעצמכם וחושבים שהכול הולך בדיוק לפי התוכנית שלכם? זה בדיוק מה שהרגיש המן כשיצא מהמשתה של אסתר המלכה. הוא יצא שָׂמֵחַ בגלל הכבוד הגדול שקיבל, וְטוֹב לֵב בגלל היין והאוכל. הוא היה כל כך מלא בגאווה, עד שבכלל לא חשד למה אסתר הזמינה רק אותו. ה׳ גרם לו להרגיש בטוח ואהוב, והוא לא שם לב בכלל לסכנה שמתקרבת אליו.
אבל בדרך, בשער המלך, הוא פוגש את מרדכי. במקום להתרחק, מרדכי יושב באומץ, בוטח לגמרי ב־ה׳ ורוצה להראות לכולם שהוא לא מפחד משום אדם. מרדכי וְלֹא־קָם, כלומר לא קם מהמקום שלו כמו שבדרך כלל עושים כדי לכבד שר חשוב, וְלֹא־זָע, הוא אפילו לא זז קצת או רעד מפחד.
כשראה זאת המן, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל־מָרְדֳּכַי חֵמָה. הוא התמלא בכעס עצום. בעבר, מרדכי סירב להשתחוות לו מסיבות של אמונה ב־ה׳, אבל עכשיו, כשמרדכי אפילו לא הסכים לקום או לזוז קצת כדי לתת לו כבוד אנושי פשוט, המן הבין שזה זלזול אישי ומכוון כלפיו. המן רצה לפגוע במרדכי באותו הרגע, אבל פחד מהמלך ולכן התאפק. וכך הוא המשיך לביתו, כשבתוכו מתערבבים שני רגשות חזקים: מצד אחד הוא עדיין שמח על הגדולה שלו, ומצד שני הוא בוער מכעס על מרדכי.