ברגע השיא של המשתה מתהפכות היוצרות, ושמחת היין הופכת לזירת זעם ואימה שבה נחרץ גורלו של צורר היהודים. תגובת המלך אחשורוש מורכבת משילוב של סערת רגשות והשגחה נסתרת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ ויצא אל הגינה כדי לשאוף אוויר קר, להפיג את כעסו ולהירגע [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי, ביאור שטיינזלץ]. באותם רגעים שכח המלך לחלוטין את מעורבותו האישית ואת חתימתו על גזירת ההשמדה, וראה לנגד עיניו רק את אשמתו של המן המבקש להרוג את המלכה [ביאור שטיינזלץ]. גישה היסטורית ופסיכולוגית מעמיקה יותר מציעה כי כעסו של המלך נבע מהתעוררות של טינה ישנה. הליכתו דווקא אל גִּנַּת הַבִּיתָן לא הייתה מקרית, שכן זהו המקום שבו נגזר דינה של אשתו הקודמת ושתי. המלך נזכר כי המן היה זה שהכשילו וגרם להריגתה, ולכן יצא אל הגינה כדי להתאבל עליה ולהפגין קבל עם ועדה שהוא עתיד להעניש את מי שגרם לכך [אלשיך, שלום אסתר].
מנגד, יש המפרשים את יציאת המלך כאירוע ניסי. המלך לא יצא כדי להירגע, אלא ההשגחה העליונה הובילה אותו החוצה כדי להעצים את זעמו. בגינה נגלו אליו מלאכים בדמות בניו של המן כשהם עוקרים ומשחיתים את עצי הגן. מראה זה הוכיח למלך שהמן אינו מונע רק משנאה פוליטית, אלא הוא אדם רע ומשחית מיסודו, ובכך אומתו דברי אסתר שכינתה אותו איש רע [אור חדש, מנות הלוי]. הציון המפורש שהמלך קם מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן בא ללמד שהוא ניתק את עצמו במכוון מאווירת השמחה והפיוס, ולא היה מוכן לסלוח [אור חדש]. בנוסף, טמון כאן נס נסתר עבור אסתר, שכן עזיבת המלך פטרה אותה מהצורך לשתות יין של עבודה זרה שהוגש במשתה [צאינה וראינה]. במישור הסמלי, עזיבת משתה היין מייצגת את השכל הטהור המתרחק מתאוות העולם הזה [מחיר יין].
בזמן שהמלך שהה בגינה, וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל־נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. המן הבין שאין לו כל טענת הגנה מוצדקת להציג בפני המלך, במיוחד לאור אשמתו בפרשת ושתי, ולכן המתין לשעת כושר שבה יוכל לפנות לאסתר ביחידות [מלבי"ם, אלשיך, שלום אסתר]. הוא קיווה לנצל את רחמנותה הטבעית כאישה, וציפה שמילותיה הרכות יועילו לשכך את זעם המלך [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. תוכניתו הייתה להעמיד פנים שלא ידע את מוצאה היהודי ולטעון שמעולם לא התכוון לפגוע בה, תוך שהוא מציע את כל הונו ואף מוכן להימכר לעבד בתמורה לחייו. אולם, בקשתו הייתה נגועה בצביעות וחנופה, שכן כוונתו המקורית הייתה להשמיד את כל ישראל ללא יוצא מן הכלל [שלום אסתר, צאינה וראינה].
המן פעל מתוך ייאוש מוחלט, כִּי רָאָה כִּי־כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה כָלְתָה היא שהרעה, השנאה והנקמה נגמרו, נחתמו והפכו למוחלטות ובלתי הפיכות [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. המן, שהכיר היטב את מזגו של אחשורוש מימים עברו, ידע בוודאות שחרון אפו של המלך לעולם אינו שוכך מבלי לפגוע בחוטא, ולכן הבין שגורלו נחרץ [יוסף אבן יחיא].