רגע הגילוי הדרמטי במשתה היין מכה במלך בתדהמה. לפתע מתחוור לו כי הגזרה שעליה חתם טומנת בחובה משמעויות נסתרות והרסניות, המכוונות ישירות נגד המלכה עצמה. תגובתו המיידית של המלך רצופה בפליאה, זעם ובלבול, והיא באה לידי ביטוי במבנה הלשוני החריג של שאלותיו.
הכפילות הבולטת במילים וַיֹּאמֶר... וַיֹּאמֶר זכתה למגוון רחב של הסברים בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה בכך ביטוי פסיכולוגי לסערת רגשות, המלך רתח מזעם, ומתוך כעסו ופזיזותו חזר על דבריו במהירות [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. גישה אחרת מסבירה שהכפילות מצביעה על חילופי נמענים. תחילה הפנה המלך את שאלתו אל הנוכחים סביבו, ובראשם המן שהיה בקיא בענייני המלוכה. כאשר המן נותר מאובן ושתק, הפנה המלך את שאלתו שנית, הפעם ישירות אל אסתר [רלב"ג, ישע אלהים, צאינה וראינה, מלבי"ם].
לעומת זאת, קבוצת פרשנים מזהה כאן שינוי מהותי בכללי הטקס המלכותי. עד לאותו רגע, המלך שוחח עם אסתר באמצעות מתורגמן, כפי שהיה נהוג כדי לשמור על כבוד המלכות. אולם, ברגע שאסתר חשפה את מוצאה והתברר למלך כי היא נצר למשפחת מלוכה מזרע שאול, הוא עזב את שרשרת התיווך והחל לדבר עמה ישירות, פנים אל פנים [רש"י, תורה תמימה, מנות הלוי]. מעבר זה לשיח ישיר אינו רק עניין טכני, אלא מסמל את ניתוק הקשר הפנימי בין המלך להמן, ויצירת חיבור שלם ובלתי אמצעי עם אסתר, חיבור שהוא המפתח לתהליך הגאולה [אור חדש]. פירושים נוספים מציעים כי האמירה הראשונה הייתה תמיהה של המלך בינו לבין עצמו, כמי שנדהם מהאפשרות שהוא עצמו נחשד במכירת אשתו, ורק לאחר מכן פנה אליה [אלשיך], או שהכפילות מבטאת זעזוע כפול, פעם אחת על הנזק שנגרם למלך, ופעם שנייה על הסכנה המרחפת על המלכה [יוסף אבן יחיא].
עולה התמיהה מדוע המלך שואל מי עומד מאחורי המעשה, והרי הוא עצמו אישר להמן את הגזרה. הפרשנים מסבירים כי המלך כלל לא ידע שאסתר יהודייה [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. יתרה מכך, המלך מעולם לא התכוון לאשר השמדה המונית. כוונתו המקורית הייתה רק לאיים על היהודים כדי להכניעם, או לכל היותר למכור אותם לעבדים לטובת אוצר המלוכה. כעת הוא מבין שהמן פעל על דעת עצמו, והפך את הכתבים לפקודת רצח מבלי להתייעץ עמו בשעת המעשה [ישע אלהים, אור חדש, חומת אנך]. מדבריה של אסתר המלך מבין לפתע שהמטרה האמיתית והנסתרת של הגזרה לא הייתה האומה כולה, אלא חיסולה האישי של המלכה, דבר שמעורר את חרדתו העמוקה [אלשיך, אור חדש, שלום אסתר].
מתוך סערה זו זועק המלך מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. יש הרואים בכפילות זו ביטוי נוסף של זעם [אבן עזרא, עמנואל הרומי], אך אחרים רואים כאן שתי שאלות נפרדות. המלך דורש לדעת גם את זהותו של האיש וגם את המניע העמוק שדחף אותו למעשה [מלבי"ם]. לחלופין, הוא דורש לדעת את מהותו של האדם, ובמקביל מחפש את מיקומו הפיזי כדי לנקום בו ללא דיחוי [עמנואל הרומי, יוסף אבן יחיא, מנות הלוי].
לגבי הביטוי אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ, המבטא את ההחלטה הגמורה שבלב [עמנואל הרומי], הפרשנים חלוקים במשמעותו המדויקת. יש המסבירים זאת מלשון שלימות, כלומר, המלך תמה איזה אדם הגיע לדרגת עזות ושלימות שכלית כזו שאפשרה לו לתכנן מהלך כה נועז ללא רשותו [יוסף אבן יחיא]. מנגד, יש המפרשים זאת בלשון לעג, כציון לחוסר לב ודעת של אדם הפועל בפזיזות [אבן עזרא]. מנקודת מבט מוסרית, ביטוי זה ממחיש את ההבדל בין צדיקים לרשעים. בעוד הצדיק שולט בליבו, הרשע נשלט על ידי יצריו, וליבו הוא זה ש"ממלא" ומשיא אותו לעשות רע מבלי לחשוב על ההשלכות האיומות של מעשיו [אלשיך].