אסתר, פרק ז׳, פסוק ה׳

ההבנה כי גזרת ההשמדה כוונה למעשה נגד המלכה מכה את המלך בתדהמה, והוא מגיב בכפילות המילים וַיֹּאמֶר... וַיֹּאמֶר הנובעת מזעם, ממעבר פתאומי לשיח ישיר ללא מתורגמן, או מפנייה לאסתר לאחר שהנוכחים סביבו שתקו. המלך כלל לא ידע שאשתו יהודייה ולא התכוון לאשר רצח המוני, וכעת מתחוור לו שהמן פעל על דעת עצמו והפך את הגזרה לפקודת חיסול. מתוך סערת הרגשות הוא זועק מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא, כשהוא דורש לברר במקביל את זהות האדם, את מניעיו ואת מיקומו הפיזי כדי לנקום בו ללא דיחוי. שאלתו מופנית כלפי מי אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, כלומר אדם שהגיע לעזות מצח והחלטה גמורה לפעול ללא רשות, או לחלופין רשע פזיז שיצריו הרעים הם אלו ששולטים בו ומניעים אותו.