ברגע השיא של המגילה, חושפת אסתר בפני המלך את המזימה שנרקמה נגדה ונגד עמה. טענתה מורכבת משני רבדים: חשיפת כוונותיו האמיתיות והאכזריות של האויב, והדגשת הפגיעה הישירה באינטרסים של המלך עצמו.
המילה נִמְכַּרְנוּ משמעותה מסירה ונתינה ביד זר [אבן עזרא]. עם זאת, השימוש במונח זה חושף את מניעיו האמיתיים של המן; העובדה שהוא הציע לשקול כסף תמורת השמדת היהודים מוכיחה שפעולתו נבעה משנאה אישית ומרצון למלא את תאוותו, ולא מתוך דאגה כנה לטובת הממלכה [אור חדש]. אסתר בוחרת להגיד אֲנִי וְעַמִּי ומקדימה את עצמה לעמה, כדי להדגיש שהיא עצמה המטרה המרכזית לשנאתו של המן, ואילו העם משמש רק כעילה וכמסווה כדי להגיע אליה ולחסלה [מלבי"ם, מנות הלוי, שלום אסתר].
באומרה לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, אסתר מבהירה שהמן רימה את המלך בשעת גזירת הגזרה. בעוד שהמלך אולי סבר שמדובר רק בגירוש העם או במחיקת זהותו הדתית ("להשמיד"), המן התכוון לטבח פיזי ממש ולשוד מוחלט של רכושם [מלבי"ם, צאינה וראינה, שלום אסתר].
המילה וְאִלּוּ מורכבת מהמילים "ואם לו" [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. אסתר טוענת: וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי. אילו הגזרה הייתה מסתכמת בשעבוד, היא הייתה שותקת. הסיבה לכך היא ששעבוד הוא מצב הפיך שבו המלך עדיין מפיק תועלת כלכלית מעבודתם וממיסיהם של היהודים, ואף יכול בעתיד לשחררם. לעומת זאת, הריגה היא אובדן מוחלט ובלתי הפיך [מנות הלוי, יוסף אבן יחיא].
סופה של הטענה, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ, זכה למספר כיווני פרשנות, הנשענים בחלקם על המילה הארמית נֵזֶק שמשמעותה הפסד:
גישה אחת מפרשת את המילה הַצָּר במשמעות של צרה ומצוקה. לפי תפיסה זו, אסתר מסבירה שצער השעבוד פשוט אינו משמעותי מספיק כדי להטריד את המלך, לגרום לו לעוגמת נפש, או לשבש את מחשבותיו [אבן עזרא, עמנואל הרומי, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מזהה את הַצָּר ככינוי לאויב והצורר, כלומר להמן. מתוך כך, עולות מספר הבנות לגבי טיב הפגיעה במלך:
מבחינה כלכלית-מדינית, כל הכסף שהמן הציע אינו משתווה לנזק העצום שייגרם למלך מאובדן ההכנסות והמיסים של אומה שלמה [חומת אנך, מנות הלוי, יוסף אבן יחיא].
מבחינה אישית, המן כלל אינו חושש מהנזק שייגרם למלך. כל מטרתו היא לספק את יצר הנקמנות והקנאה שלו, בדיוק כפי שעשה בעבר כאשר ייעץ להרוג את ושתי מתוך מניעים אישיים [רש"י, תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי].
בנוסף, יש המוצאים בפסוק רמז נסתר למלכו של עולם: הפגיעה ביהודים היא פגיעה ב"מלך", ואין שום רווח שיכול להצדיק מלחמה בה' ובעמו [שלום אסתר]. פירוש ייחודי נוסף טוען שאסתר מזהירה את המלך מפני סכנת חיים של ממש: בעוד שמכירת אומה לעבדות הייתה ממיתה את הקונה (המן), מכירתה להריגה תמיט עונש מוות על המוכר (המלך), ולכן אסתר אינה יכולה להחריש לנוכח סכנת המוות המרחפת על המלך עצמו [נחל אשכול].