אסתר, פרק ז׳, פסוק ד׳

תחשבו על הרגע שבו הייתם צריכים לספר סוד חשוב מאוד, סוד שיכול לשנות הכול. אסתר עומדת מול המלך אחשוורוש וחושפת את התוכנית הרעה של המן. היא אומרת אֲנִי וְעַמִּי, ומזכירה קודם כל את עצמה, כי היא רוצה שהמלך יבין שהמן שונא במיוחד אותה, והוא משתמש בעם שלה רק כתירוץ כדי לפגוע בה. אסתר מסבירה למלך: אנחנו נִמְכַּרְנוּ, כלומר נמסרנו לידיים של אדם זר. המילה הזו מגלה את האמת על המן. הוא הרי הציע למלך כסף תמורת היהודים, וזה מוכיח שהוא לא פעל לטובת הממלכה, אלא רק מתוך שנאה אישית. אסתר ממשיכה ואומרת שהגזרה היא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. היא בעצם מגלה למלך שהמן רימה אותו. אולי המלך חשב שהמן רוצה רק לגרש את היהודים, אבל אסתר מסבירה שהכוונה האמיתית של המן הייתה לפגוע בהם ממש ולקחת את כל הרכוש שלהם. אסתר מוסיפה מילה מיוחדת, וְאִלּוּ, שמשמעותה פשוט ואם. היא אומרת למלך: וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי. כלומר, אם המן היה רוצה רק להפוך אותנו לעבדים, הייתי שותקת ולא אומרת כלום. למה? כי אם אנשים הופכים לעבדים, המלך עדיין מרוויח מהעבודה שלהם, וביום מן הימים הוא גם יכול לשחרר אותם. אבל פגיעה כמו שהמן מתכנן היא משהו שאי אפשר לתקן. בסוף דבריה, אסתר אומרת כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. המילה הַצָּר מתארת את האויב, שהוא המן, והמילה נֵזֶק פירושה הפסד. אסתר מסבירה למלך שכל הכסף שהמן הציע לו בכלל לא שווה את ההפסד העצום שייגרם לממלכה אם עם שלם יעלם ולא ישלם יותר מיסים. היא מראה למלך שלמן בכלל לא אכפת מההפסד של המלך, אלא רק מהרצון שלו לנקום.