ברגע השיא של המשתה, מתרחש היפוך גורלות דרמטי וסופי. זעמו של המלך, ייאושו של המן והתערבות ההשגחה מתלכדים לנקודת זמן אחת שבה כל מעשה מתפרש לחובתו של הצורר, וגורלו נחתם ללא יכולת תגובה.
כאשר הכתוב מציין כי והמלך שב מגינת הביתן, הפרשנים מצביעים על ההקבלה ליציאתו. המלך יצא אל הגן בסערת רגשות כדי לשכך את כעסו, אך חזר משם באותה חמה שבה יצא [תורה תמימה]. יש המסבירים כי כעסו אף גבר בגן, שכן מלאכים עקרו את עצי הגן והעצימו את זעמו, או משום שנזכר שם בעצת המן להרוג את ושתי [מנות הלוי].
בשובו, המלך רואה כי והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה. בימי קדם, המנהג בסעודות מלכים היה להסב על גבי מיטות ולא לשבת על כיסאות [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המן, שהבין כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, כרע והשתטח לרגלי מיטתה של אסתר כדי להתחנן על חייו, מתוך תקווה שרחמי האישה יגברו [אבן עזרא, ישע אלהים]. אולם, הכתוב משתמש בפועל ההווה נופל ולא "נפל". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש בכך תיאור של התערבות נסתרת: המן נפל מרוב פחד, אך מלאך דחף אותו שוב ושוב ומנע ממנו להזדקף [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה]. נפילה מתמשכת זו נועדה ליצור מצג שווא בעיני המלך, כאילו המן מבצע באסתר מעשה תקיפה ממש באותו הרגע [אור חדש]. הצידוק להתערבות זו הוא שמידת הדין פגעה בו, שכן אצל רשעים גם מחשבה רעה מצרפת למעשה [נחל אשכול].
המלך, שרואה את הסצנה, מפרש אותה בצורה הגרועה ביותר וזועק: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. משמעות המילה לכבוש היא לאנוס, להכניע בכוח ולעשות בה כרצונו [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. המלך נדהם מעזות המצפון: האם תעז לאנוס את המלכה, ועוד בנוכחותי, בתוך ארמוני? [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי המלך, שכבר הבין שהמן תכנן להרוג את אסתר יחד עם עמה, חשב כעת שהמן מנסה לרצוח אותה פיזית על המיטה [מלבי"ם], או שהמן מנסה "לכבוש" ולהשקיט את עוונו דרך פיוס המלכה בניגוד לרצון המלך [יוסף אבן יחיא]. פרשנים אחרים מזהים כאן סגירת מעגל אירונית: המן, שבעבר חרץ את דינה של ושתי בטענה שפגעה בכבוד המלך, מעז כעת לפגוע בעצמו בכבוד המלך בצורה חמורה פי כמה [מנות הלוי, חומת אנך].
מיד כשהדבר יוצא מפי המלך, הכתוב מציין כי ופני המן חפו, כלומר התכסו [אבן עזרא]. פעולה זו מוסברת בשני רבדים. ברובד המעשי, זהו מנהג פרסי עתיק: כאשר המלך קוצף על אדם, משרתיו ממהרים לכסות את פניו של הנידון כדי להרחיקו מעיני המלך ובכך לשכך את חמתו [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. אולם, יש בכך גם משמעות קריטית של דיני נפשות: הכלל קובע כי "באור פני מלך חיים", כלומר, יצירת קשר עין עם המלך עשויה לעורר רחמים ולהציל ממוות. המשרתים כיסו את פני המן כדי למנוע ממנו כל סיכוי להביט במלך ולהינצל [חומת אנך, מנות הלוי, שלום אסתר]. ברובד האישי והפנימי, פניו של המן התכסו מרוב בושה, כלימה וחיוורון. הוא הבין שגורלו נחתם ואין לו כל דרך להתנצל או להצדיק את עצמו [ביאור שטיינזלץ, ישע אלהים]. דעה ייחודית מוסיפה כי באותו רגע פרחה צרעת בפניו של המן, כעונש פיזי ותחילת השחתת צלם האדם שבו [מנות הלוי, אור חדש].