ברגע השיא של המשתה, אסתר חושפת סוף סוף את זהותו של מבקש רעתה ורעת עמה, ומטיחה בו האשמה ישירה ונוקבת. בדבריה היא משרטטת את קוויו של רודף ישראל ומפרקת את מעמדו של האיש החזק בממלכה.
האשמתה של אסתר נפתחת בכינוי אִישׁ צַר וְאוֹיֵב. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שישנה הבחנה דקה בין שני התארים. יש המפרשים כי צַר הוא מי שפועל בגלוי להרע, בעוד אוֹיֵב מתאר את השנאה הנסתרת שבלב [אבן עזרא]. מנגד, יש המצביעים על עומק אכזריותו של המן: בדרך כלל, כאשר אדם מוציא אל הפועל את זממו ומצר לחברו, אש השנאה שוככת מעט. אולם המן ממשיך להיות אוֹיֵב מלא איבה גם לאחר שהוא כבר צַר ופועל באלימות [מלבי"ם]. בנוסף, התואר אִישׁ מרמז על גאוותו של המן כשר חשוב בממלכה, אך אסתר מבהירה כי למרות מעמדו הוא אינו מלך, ואין לו כל סמכות להשמיד אומה שלמה. למעשה, במעשיו הוא מתגלה כצַר גם כלפי המלך עצמו, שכן תוכנית ההשמדה שלו גורמת נזק כלכלי ופוליטי עצום לממלכה, והוא אף פגע בעבר במלכה ושתי וכעת במלכה אסתר [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, שלום אסתר, חומת אנך].
רובד פרשני עמוק יותר, הנשען על דברי חז"ל, חושף דרמה סמויה שהתרחשה באותו רגע. למעשה, המילים אִישׁ צַר וְאוֹיֵב כוונו תחילה כלפי המלך אחשורוש עצמו. אסתר, שהייתה מוכנה למסור את נפשה למען האמת, ראתה גם במלך שותף מלא למכירת עמה וביקשה להצביע עליו. אולם, כדי להצילה מסכנת מוות מיידית, התערב מלאך ה' והסיט את ידה לכיוונו של המן, וכך סיימה אסתר את המשפט במילים הָמָן הָרָע הַזֶּה [תורה תמימה, אור חדש, מנות הלוי].
ההכרזה הָמָן הָרָע הַזֶּה אינה מקרית. הפרשנים מדגישים כי התואר הָרָע הוצמד ישירות לשמו של המן כדי ללמד שהרוע אינו תכונה מקרית או תוצאה של נסיבות, אלא מהותו ועצמותו מלידה [יוסף אבן יחיא, אור חדש, נחל אשכול]. השימוש במילה הַזֶּה מסביר גם את אסטרטגיית הפעולה של אסתר: היא הזמינה אותו למשתה במכוון כדי להאשימו פנים אל פנים. אילו הייתה מאשימה אותו שלא בפניו, המן היה רוקם עלילות ושקרים כדי להינצל. נוכחותו במקום מנעה ממנו כל אפשרות הכחשה [אור חדש].
תגובתו של המן מתוארת במילים וְהָמָן נִבְעָת. משמעות המילה היא פחד פתאומי ובהלה עצומה [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. המן, שהגיע למשתה זחוח ובטוח כי הוא מוזמן מתוך כבוד וחיבה, הוכה בהלם מוחלט לנוכח ההאשמה הפתאומית [ביאור שטיינזלץ]. הבהלה אחזה בו דווקא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה יחד, שכן הוא נקלע למלכודת שאין ממנה מוצא: הוא לא יכול היה לתרץ את מעשיו בפני המלך מבלי לחשוף שפעל מתוך שנאה עיוורת ולא משיקולי צדק, והוא לא יכול היה להתחנן על חייו בפני אסתר בעוד המלך זועם ונוכח בחדר [מלבי"ם]. לנוכח פניהם הזועמות של המלך והמלכה, אבדה לו לחלוטין יכולת הדיבור החלקלקה שאפיינה אותו, ויש הסבורים כי שתיקתו וחרדתו לא נבעו רק מפחד טבעי, אלא מאימה על אנושית שהטיל עליו מלאך משמים, אשר סיתם את פיו וחרץ את גורלו [יוסף אבן יחיא, מנות הלוי].