השליחות הנבואית מופנית אל דור שהתבצר במריו, קהל יעד המאופיין בעקשנות עמוקה ובחוסר בושה. הציון וְהַבָּנִים ממשיך את הנאמר קודם לכן על חטאי האבות; האבות פשעו, וכעת בניהם ממשיכים בדרכם בעזות מצח [רש"י], ויש המדגישים כי הבנים אף עלו על אבותיהם במידת קשיחותם ועקשנותם [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על משמעות הביטויים המגדירים את אופיו של העם. התכונה קְשֵׁי פָנִים מתוארת כהיפוכה המוחלט של בושת הפנים. אדם בעל תחושת בושה ניחן ב"פנים רכות" המשנות את צבען, מאדימות או מלבינות, כאשר מוכיחים אותו. לעומתו, פניו של החצוף נותרות קשות, חתומות ואדישות לתוכחה [רד"ק, מצודת ציון]. מעבר לכך, יש המחלקים בין שני חלקי הפסוק ורואים בהם שני פגמים שונים: קְשֵׁי פָנִים מבטא את החיסרון השכלי של העם, המאפשר להם להתכחש בחוצפה לדברי התוכחה ההגיוניים של הנביא, בעוד שהביטוי וְחִזְקֵי לֵב מצביע על אטימות רגשית, הגורמת לכך שאינם יראים כלל מאזהרותיו ומהעונשים הצפויים להם [מלבי"ם].
נוכח קהל כה אטום וסרבן, עולה השאלה כיצד על הנביא לפעול. ההוראה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה׳ נועדה להתמודד בדיוק עם קושי זה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בהנחיה מעשית: בשל אופיים הקשה של השומעים, הנביא אינו יכול לדבר בשם עצמו שכן איש לא יקשיב לו, ועליו להדגיש בכל פעם מחדש כי הדברים נאמרים ישירות בשם ה׳ [מצודת דוד]. מנגד, יש הרואים באמירה זו את עצם תכלית השליחות. המטרה המרכזית אינה בהכרח לשכנע את העם לשוב בתשובה, אלא להעביר להם את המסר שה׳ עדיין משגיח עליהם ולא עזב אותם כפי שעזב את שאר האומות. עצם העובדה שהנביא מגיע ומדבר בשם ה׳, מבטיחה שבין אם ישמעו ובין אם יסרבו להקשיב, הם ידעו בבירור כי נביא היה בתוכם [מלבי"ם].