שליחותו של הנביא יחזקאל מתחילה בציווי מורכב אל מול עם קשה עורף. ה' ממנה את הנביא לשליח אל אומה השקועה בחטא מתמשך, ומגדיר את מצבה הרוחני וההיסטורי במילים נוקבות. שליחות זו עשויה להיראות כחסרת סיכוי מראש, אך טמון בה ערך עצמי ומטרה ברורה.
עצם הפנייה אל הנביא במילים שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ מדגישה כי השליחות מתבצעת כעת [מצודת דוד]. שליחות זו אינה לבטלה, ויש בה שתי מעלות גדולות עבור הנביא: עצם היותו שליח של ה', והזכות להישלח אל ישראל, שגם כאשר אינם עושים את רצון ה' הם עדיין נחשבים לבניו [חומת אנך]. המטרה אינה בהכרח חזרה בתשובה מיידית, אלא עצם האמירה בשם ה'. בין אם העם ישמע ובין אם יחדל, התועלת היא שידעו כי נביא היה בתוכם והתרה בהם, ולכן אין לנביא לחשוש מפניהם, שכן עיקר פשעם הוא כלפי שמיים ולא ברציחת נביאים [אברבנאל].
הנביא נשלח אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ולא אל "בית ישראל" כפי שמופיע במקומות אחרים [מנחת שי]). הכוונה היא לגולים בבבל שהוגלו בגלות יהויכין, וייתכן שגם ליושבי ירושלים שאליהם פנה הנביא באמצעות איגרות [רד"ק].
הפסוק מכנה את ישראל גּוֹיִם, לשון רבים, והפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת כינוי חריג זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מציינת חלוקה לשבטים ולקבוצות [ביאור שטיינזלץ], ובפרט לשני השבטים שנותרו, יהודה ובנימין, שכל אחד מהם קרוי עם בפני עצמו [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש שמסבירים כי הריבוי נובע מהפיצול במעשיהם הרעים, שכן הם עבדו לאלילים שונים של עמים שונים, וכך דמו למספר גויים [רד"ק]. גישה נוספת רואה בכינוי זה תיאור של מצבם הרוחני המורכב: בניגוד לאומות העולם שנוטות למרוד אך קל להשיבן בתשובה, בני ישראל אינם נוטים למרוד בדרך כלל, אך כאשר הם עושים זאת, קשה מאוד להשיבם. לכן הנביא ניצב בפני חיסרון כפול מול העם – מצד אחד הם עקשנים כבני ישראל ואינם מקבלים את דברי הנביא, ומצד שני במעשיהם הם מתנהגים כגויים מורדים [מלבי"ם].
הפסוק מדגיש את חומרת החטא באמצעות שימוש בשורשים שונים: מָרְדוּ וכן פָּשְׁעוּ. הפרשנים מבחינים בין המושגים ומסבירים כי "פשע" הוא עבירה וחטא כללי, ואילו "מרד" מבטא דרגה חמורה יותר של פריקת עול מלכות שמים לחלוטין, כעבד המורד במלכו [מלבי"ם].
מצב זה אינו תופעה חדשה, שכן הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי. הבנים ממשיכים את דרך אבותם באותו האופן [מצודת דוד, אברבנאל], ואף מחמירים אותה – בעוד האבות הסתפקו ב"פשע", הבנים הגיעו לכדי "מרד" [מלבי"ם]. חטא מתמשך זה לא פסק, והוא נמשך עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כלומר עד גוף ומהות היום הזה ממש [מצודת ציון].