שליחותו של הנביא אל העם מלווה בידיעה מראש כי הקהל שניצב מולו הוא קשה עורף, אך העברת המסר האלוהי הכרחית ללא קשר לתוצאה המיידית. ה׳ מצווה על הנביא לדבר אליהם אִם־יִשְׁמְעוּ וְאִם־יֶחְדָּלוּ, כלומר להעביר את המסר בין אם יקשיבו ובין אם יימנעו מכך [מצודת דוד, שטיינזלץ]. ישנו ספק מובנה לגבי תגובתם, שכן ייתכן שישמעו וייתכן שלא [רש"י, רד"ק]. גישה מעט שונה מובאת בשם תרגום יונתן, המפרש את המילה יֶחְדָּלוּ לא כהימנעות משמיעה, אלא כהימנעות מן החטא עצמו [רד"ק].
הסיבה לספק ביכולתם להקשיב ולהשתנות נעוצה בכך שהם בֵּית מְרִי. המילה מְרִי משמעותה מרד [מצודת ציון]. מדובר בקבוצת אנשים מרדנים ואנשי קנטורים [רש"י], שחוסר הציות והזלזול טבועים בהם כמסורת אבות [שטיינזלץ]. בשל טבעם המרדני, קרוב לוודאי שלא ישמעו לקול הנביא, גם כאשר הוא מדבר בשם ה׳ [מצודת דוד, רד"ק].
לאור זאת, עולה השאלה מהי התועלת בנבואה אם מראש סביר שהעם לא יקשיב. הפרשנים מסכימים כי מטרת השליחות אינה נמדדת רק בתשובה מיידית, אלא בהכרה העתידית של העם: וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם. לאחר זמן, כאשר דברי הנביא יתקיימו והפורענות תבוא עליהם, הם יבינו למפרע כי נביא ומוכיח חי בתוכם והזהיר אותם מראש, והם אלו שבחרו לא להקשיב [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. תובנה זו נועדה למנוע מהם להרהר אחר מידת הדין והצדק של ה׳ בעת צרתם, שכן ידעו בבירור שהוזהרו כראוי טרם העונש [מצודת דוד].