קבלת השליחות הנבואית דורשת מהנביא לא רק ציות, אלא הפנמה מוחלטת של המסר האלוהי, במיוחד כאשר הוא נשלח אל סביבה עוינת וסרבנית.
הציווי אַל־תְּהִי־מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי מזהיר את יחזקאל שלא למרוד בדבר ה' ושלא לחפש תואנות כדי להתחמק מן השליחות [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. עליו להיזהר שלא ללמוד ממעשי העם שבתוכו הוא חי ולא להיות מושפע מהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה מֶרִי הראשונה משמשת כתואר לתיאור אדם מורד, בעוד שהמילה השנייה, הַמֶּרִי, היא שם עצם המציין את העם עצמו [רד"ק, מלבי"ם].
ה' מצווה על הנביא פְּצֵה פִיךָ, כלומר פתח את פיך, וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ. הנתינה כאן מתייחסת למגילת ספר שניתנת לו [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי אכילה זו מתרחשת במראה הנבואה ומהווה משל. עם זאת, הם מציגים רבדים שונים למשמעות ה"אכילה":
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בדימוי ללמידת דברי הנבואה ושינונם, כדי שיהיו שגורים בפיו של הנביא והוא לא יחשוש שמא ישכח אותם בבואו לדבר אל העם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. רובד נוסף מדגיש את ההקשבה והקבלה הנפשית, שבה על הנביא להטות את אוזנו ולקבל את הדברים, והם יערבו לו כשם שמאכל ערב לאדם רעב [רש"י, רד"ק ואברבנאל]. העמקה נוספת למשל זה מציעה שהאכילה מסמלת התמזגות מוחלטת, שבה דברי ה' הופכים לקניין עצמי ודבוקים בנפשו של הנביא, ממש כשם שהמזון הפיזי מתעכל והופך לחלק בלתי נפרד מגופו של האדם הניזון ממנו [מלבי"ם].