יחזקאל, פרק ב׳, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לקבל תפקיד להעביר הודעה חשובה למישהו, למרות שאתם יודעים מראש שהוא כנראה לא ירצה להקשיב? זה בדיוק המצב של הנביא יחזקאל. ה' פונה אליו ואומר לו שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ, כלומר ממש עכשיו, ברגע זה, אתה מקבל תפקיד חשוב. ה' שולח אותו אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, והכוונה היא לאנשים שכבר הוגלו מהארץ ונמצאים רחוק בבבל. ה' קורא להם גּוֹיִם בלשון רבים, והסיבה לכך היא שהעם היה מחולק לקבוצות ולשבטים, כמו שבט יהודה ושבט בנימין, ולכן הם נקראים כך. ה' מסביר ליחזקאל שהעם מתנהג בצורה לא טובה. הם פָּשְׁעוּ, שזה אומר שהם עשו עבירות וחטאים, אבל הם גם מָרְדוּ. למרוד זה אפילו חמור יותר מסתם לחטוא, זה ממש כמו עבד שמחליט שהוא לא מקשיב יותר למלך שלו בשום צורה. ההתנהגות הזו לא התחילה פתאום, כי הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי. הבנים פשוט ממשיכים את המעשים הלא טובים של ההורים והסבים שלהם, והדבר הזה נמשך עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, ממש עד לאותו היום שבו ה' מדבר עם יחזקאל. אז למה בכל זאת ה' שולח את יחזקאל אל עם כל כך עקשן? ה' מסביר לנביא שאין לו ממה לפחד. המטרה היא לא תמיד שהם יתקנו את המעשים שלהם מיד, אלא שידעו שהיה ביניהם נביא שהזהיר אותם. בנוסף, יש זכות גדולה מאוד פשוט להיות השליח של ה', במיוחד כשנשלחים אל בני ישראל, שגם כשהם טועים הם עדיין נחשבים לבנים של ה'.